(יב) וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ׃
The hands of Moshe were heavy, and they took a stone and placed it under him and he sat upon it, and Aharon and Chur supported his hands, one on this side and one on that. And his hands wereAnd his hands were | וַיְהִי יָדָיו – Literally: "and his hands was"(with the verb in the singular masculine, not matching the feminine plural "hands"), but see Ibn Ezra and Radak Bereshit 1:14 that the root "היה" often does not conform to number and gender. See Bereshit 1:14, Bemidbar 9:6 and Nonconformity for other examples. steadfaststeadfast | אֱמוּנָה – See Rashbam and Ibn Ezra. Alternatively: "his hands were [raised] in faith", i.e. in prayer (Rashi). Cf. R. Saadia: "his hands were supported". He suggests that the noun "אֱמוּנָה" is related to the root "אמן" as used in Esther 2:7, "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה" (And he raised/brought up Hadassah). until the sun set.
רש״י: וידי משה כבידים – בשביל שנתעצל במצוה ומינה אחר תחתיו, נתייקרו ידיו.
ויקחו – אהרן וחור אבן.
וישימו תחתיו – ולא ישב לו על כר וכסת. אמר: ישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער.
ויהי ידיו אמונה – ויהי משהכן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״משה״. ידיו פרושות השמים באמונה, בתפילה נאמנת ונכונה.
עד בא השמש – שהיו מחשבין עמלקיים את השעות באיסטרולגיא, באיזו שעה הם נוצחין, והעמיד להם משה חמה ועירבב את השעות.
וידי משה כבדים THE HANDS OF MOSHE WERE HEAVY – Because he had shown himself remiss in the commandment [of waging war himself against Amalek], and had appointed another in his stead, his hands became heavy (cf. (Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 17:12:1).
ויקחו AND THEY TOOK – Aharon and Hur took – אבן A STONE.
וישימו תחתיו AND THEY PLACED IT UNDER HIM – but he did not seat himself upon a cushion or a pillow, for he said, "Israel is in anguish; I will be in anguish together with them". (Taanit 11a).
ויהי ידיו אמונה HIS HANDS WERE STEADFAST – and Moshe was in the conditionRashi, here, is addressing a grammatical problem in the verse. The verb "ויהי" (it was) is written in the singular masculine form, not matching the feminine plural "ידיו" (hands). Rashi solves the problem by suggesting that "Moshe (and not his hands) is the assumed subject of "he was". that his hands were in faithfulness – spread forth to heaven in a confident and firm prayer.
עד בא השמש UNTIL THE SUN SET – Because the Amalekites had calculated the hours by astrology, as to which hour they would prove victorious, Moshe held back the sun against them and mixed up the hours (Tanchuma Beshalach 28).
תורה שלמהמכילתא דרבי ישמעאלתרגום אונקלוספרשגןמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)כ״י לייפציג 1דפוס רומארשב״םחזקונימזרחיגור אריהדברי דודשפתי חכמיםמשכיל לדודבעקבות רש״י
[פב]
במכילתא: ״אמרו, יקרו ידיו של משה באותה שעה כאדם שתלויין בידיו שני כדים של מים״. ובפסיקתא רבתי פי״ב: ״רבי אבהו אמר שהיו ידיו של משה כבידות כשתי כדים של מים ותלויות בהם״. ובתנחומא כז: ״שלשה כדי מים״. ובלקח טוב (להלן פג): ״כאדם שתלוין לו שני בדים שלמים״. ובהערות, שדורש ׳כבדים׳ פי׳ מוטות. וי״ל כעי״ז שדורש כבדים נוטריקון ב׳ כדים, מדלא קאמר ׳כבדות׳, ראה אע״ז.
וידי משה כבדים, יקרו ידיו של משה באותה שעה כאדם שתלויין בו שני כדי מים, כך דברי ר׳ יהושע. (מכילתא דרשב״י)
[פג]
לעיל פב, ולהלן פט, ממכילתא.
וידי משה כבדים, כתיב ידו, וכתיב וידי משה כבדים, אלא בתחלה היה מגביה ידו אחת וממיך אחת, עד שהתחילו שני ידיו להיות כבדים, כאדם שתלוים לו שני בדים שלמים בשתי זרועותיו, כבדים מפני עונותיהם של ישראל. (לקח טוב)
[פד]
כ״ה במכילתא להלן צ. מובא בלק״ט אות פג. ובזח״ב (רעח:): ״ורזא דא, וידי משה כבדים וגו׳, מאי טעמא, בגין דההיא שעתא ישראל לא הוו זכאין, וידוי דמשה אתייקרו ולא יכיל לזקפא לון, דכתיב לעילא (פס׳ ז): ׳על ריב בני ישראל׳ וגו׳, וכדין ׳ויבא עמלק׳, ואתייקרו ידוי ולא הוה יכיל לזקפא לון, עד דקביל ענשא, דכתיב: ויקחו אבן וגו׳ והיה כאשר וגו׳⁠ ⁠״. וכ״ה בז״ח (מג:).
וידי משה כבדים, ר׳ יהושע אומר יקרו ידיו של משה מרוב עונותיהם של ישראל שאמרו היש ה׳. (פס״ר פי״ב)
[פה]
ראז״מ מפרש: ״כבדות עלי, אפשר רצ״ל מלשון כבוד, שהם מכובדים, ויש לנהוג בהם כבוד״. וכן פי׳ הרז״ו: יקרותם וגדלותם. ולדעתי אולי כוון לזה גם הזהר ח״ב (סו:): ״וידי משה כבדים, כבדים ממש, יקירין קדישין דלא אסתאבו לעלמין, יקירין דאתחזון לאגחא בהו קרבא דלעילא״. ובפסיקתא דר״כ (הו״ב ר): ״להנחיל אהבי (משלי ח כא), י׳ (של אהבי) משה כו׳, ומנין שיו״ד של משה היא, שנאמר: ׳וידי משה כבדים׳, וכשם שיו״ד משמש כל אותה התיבה כך משה משמש כל התורה, שנאמר (מלאכי ג כב): זכרו תורת משה עבדי״. ובהערות: ״דריש מלת ׳וידי׳ כמו ויו״ד״. ומאמר זה מובא בילקוט המכירי תהלים (מזמור קב) בשם תנחומא (ובובר בהערות כותב: לא מצאתי, ולא ציין לפסיקתא). ושם בשינוי נוסחא: ״ומנין שיו״ד שכתוב באותה תיבה, שמו של משה, שנאמר: ׳וידי משה כבדים׳, כשם שיו״ד משמש עם כל האותיות של שם המפורש, כך משה שמש את כל התורה כולה, שנאמר: זכרו תורת משה עבדי״.
וידי משה כבדים, א״ר ברכיה הכהן בי רבי אמר הקב״ה (כבדותיהם) [כבדות הם] עלי ידיו של משה, הם קבלו את התורה, הם קבלו את לוחות הברית, הם קבלו עשרת הדברות, הם הביאו על פרעה עשר מכות, הם קרעו את הים והוליכו את ישראל. (פס״ר פי״ב)
[פו]
במכילתא דר״י: ״ויקחו אבן וישימו תחתיו, וכי לא היה להם כר אחד, או כסת אחת, או קלוקרון אחד, שיניחו תחתיו של משה, אלא אמר משה כו׳⁠ ⁠״. ובתענית (יא.) ״יצער אדם עם הציבור, שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הציבור, שנאמר: ׳וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה׳, וכי לא היה לו למשה כר אחת, או כסת אחת לישב עליה, אלא כך אמר משה, הואיל וישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער, וכל המצער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמת צבור״. ובמשנת רבי אליעזר פ״י (דף קפג): ״אף כשהיה בגדולת שמים לא הניח ענותנותו, שנאמר: ׳וידי משה כבדים׳. וכי לא היה לו למשה רבינו כר [אחת], או כסות אחת, או סדין אחד, שישב עליו. אלא כך אמר, בזמן שהצבור בצער, אף אני אהא בצער עמהן, לא נתגאה לומר כמלך אני״. וכ״ה במנורת המאור לר״י אלנקוה (ח״ג דף קעג). וראה בשאלתות פ׳ האזינו. ובסדר אליהו זוטא פט״ו: ״בא וראה ולמד מדרכיו של משה רבינו, שנאמר: וידי משה כבדים וגו׳. וכי לא היה למשה רבינו כר אחת, או כסת אחת, או כלי דקרין אחד, שישב עליה. אלא כך אמר משה בדעתו, הואיל וישראל שרויין בצער, אף אני אהיה בצער. מכאן אמרו, אשרי מי שמצער עצמו עם הרבים, נותנין לו שכר טוב מן השמים״. וראה שם פ״א, וזהר ח״ב (סו.). ובפס״ר פי״ב: ״וישימו אבן, אמר רבי אחא, להודיעך כשישראל בצרה אף גדוליהם מצטערים עמהם״. ובתנחומא כאן: ״ויקחו אבן וישימו תחתיו, וכי לא היה להן כר או כסת אחת לישב עליהן, אלא ללמדך שהיו שרוים בתענית צבור״. והפירוש, מכיון שהצבור היה בצער, גם הוא הצטער עמהם.
גלובקרין – במכילתא: קלוקרין. וי״ג: גלוקפקר, קלוקלרין. ובסדא״ז הנ״ל: כלי דקרין. ועי׳ ערוך ע׳ גלפקרא: כסות עבה של צמר. ובז״ח (כז:): ״מיד ׳ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו׳ (בראשית כח יא), כדי לצער נפשו, כיוצא בדבר: ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה״.
ויקחו אבן, וכי לא היה שם כסת אחת או גלובקרין אחד שיניחו לו וישב, אלא אמר כל זמן שישראל שרויין בצרה אף אני אהא עמהן בצער, מכאן אמרו אשרי אדם שמצטער עם הצבור. (מכילתא דרשב״י)
[פז]
ראה תו״ש לעיל טו קמא.
ויקחו אבן וישימו תחתיו, הרואה מעברות הים וכו׳ ואבן שישב עליה משה וכו׳, על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום, ואבן שישב עליה משה דכתיב וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה. (ברכות נד:)
[פח]
ראה תו״ש בראשית ח ק, מסוכה (נב.). ופי׳ הדרש כאן מבואר בספר חמדת ימים: ״מלמד שתפסו משה ליצר הרע המקטרג על ישראל וכבש אותו תחתיו שלא יהא בו כח לקטרג, ומנין שנקרא ׳אבן׳, דכתיב (יחזקאל לו כו): ׳והסירותי את לב האבן׳, תרגמא: ואעדי הרהור יצרא דהוא כאבן תקלא״.
ויקחו אבן, שבעה שמות נקראו ליצר רע. משה קראו אבן. ישעיה קראו מכשול (ישעיהו נ״ז:י״ד). יואל קראו צפוני וגו׳ (יואל ב׳:כ׳). (אור האפלה כת״י)
[פט]
במכדרשב״י: ״ואהרן וחור תמכו בידיו, מלמד שהיה מעלה בהן ומוריד בהן״. וראה לעיל אות פג.
ואהרן וחור תמכו בידיו, שהיה מעלן ומורידן. (מכילתא)
[צ]
לעיל אות פד. ובכת״י אור האפלה: ״וידי משה כבדים, כבדו ידיו של משה ממעשה ישראל, כמא דאת אמר: ׳ועיני ישראל כבדו מזקן׳ (בראשית מח י)״. ובמכדרשב״י: ״רבי אלעזר המודעי אומר, ׳וידי משה כבדים׳, שיקר החטא על ידיו של משה ולא היה יכול לעמוד בו. מה עשה, נפנה לאבות הראשונים, שנאמר: ׳ויקחו אבן וישימו תחתיו׳, אלו מעשה אבות. ׳וישב עליה׳, אלו מעשה האמהות״. ובזי״ר מפרש: ״מעשה אבות - דכתיב (שם מט כד): ׳משם רועה אבן ישראל׳. אמהות – ׳עליה׳ לשון נקבה״. וראה בתורה שלמה וישלח כח אות נז: ויקח מאבני המקום׳, ולהלן אות צד*.
ובספר חסידים (מק״נ סי׳ שצז): ״אחד זקן הגון, היה רגיל להתפלל ביום הכפורים. שנה אחת לא היה לו חוזק לעמוד, אמרו מקצתם, כיון שאין לנו כיוצא בו, מוטב שיתפלל בישיבה. אמרו הזקנים: כיון שאינו יכול לעמוד, יתפלל אחר, אע״פ שאינו כך הגון, פן ילמדו אחרים ממנו ויתפללו מיושב, ואשר כתב (ש״ב ז יח): וישב לפני ה׳, יישב לבו בתפלה. ובמכילתא: ׳ויקחו אבן וישימו תחתיו׳, ׳ויקחו אבן׳ אלו האבות, ׳וישימו תחתיו׳ אלו מעשה האבות, ׳וישב עליה׳ אלו האמהות, הרי לא ישב ממש״. ומבואר שגורס: ״ויקחו אבן, אלו האבות״. וראה תורה שלמה בראשית כט יא, מב״ר ע: ״והאבן גדלה וגו׳, זו זכות אבות״. ושם בבאור.
וידי משה כבדים... ויקחו אבן וגו׳, רבי אלעזר המודעי אומר יקר חטא על ידיו של משה באותה שעה ולא היה יכול לעמוד בו, מה עשה, הפנה על מעשה אבות, שנאמר ויקחו אבן וישימו תחתיו אלו מעשה אבות, וישב עליה אלו מעשה אמהות. (מכילתא)
[צא]
במכדרשב״י: ״מלמד שהיו אהרן מזכיר [זכות] לוי, וחור מזכיר זכות יהודה, מכאן אמרו: אין פוחתין משלשה שיורדין לפני התבה בתענית צבור״. וכן יש גרסאות במכילתא: ״אהרן מזכיר מעשה לוי, וחור מעשה יהודה״. וכ״ה בלקח טוב, ובפס״ר פרק יב: ״ואהרן וחור תמכו בידיו, אהרן בזכות הכהונה, וחור בזכות המלכות״.
מכאן אמרו כו׳ - תנחומא בשלח כז, פסיקתא דר״כ פ״ג (כב.). וראה לעיל אות עד. וצריך לומר שהעיקר כמ״ש כאן, שרק בתענית צבור צריך ג׳.
ובתוס׳ בבא מציעא (פו. ד״ה אוקמינהו): ״אוקמינהו לפני התיבה שלשתן - כדדריש במדרש, דבתענית צבור יורדין לפני התיבה שלשה, כדכתיב: וידי משה כבדים ואהרן וחור וגו׳⁠ ⁠״.
וכ״ה בטור או״ח סי׳ תקסו: ״איתא במדרש, אהרן וחור תמכו בידיו, מכאן שאין פוחתין מג׳ העוברין לפני התיבה בתענית צבור, לכך צריך בתענית צבור שיעמדו שנים אצל ש״צ שיאמרו עמו סליחות״. ובב״י, שכן כתב הרוקח בסי׳ רג, והמרדכי בשם פדר״א.
ובטואו״ח סי׳ תריט: ״ואיתא בפדר״א, שצריך להעמיד אחד ש״צ, אחד לימינו ואחד לשמאלו, כדכתיב: ׳ואהרן וחור תמכו בידיו, מזה אחד ומזה אחד׳, ומזה נהגו להעמיד סגן אצל ש״צ ביום הכפורים״.
ובב״י מביא מהג״מ החדשות כתוב: ״במכילתין איתא דצריך להעמיד אחד מימינו של חזן ואחד משמאלו, שנאמר: ׳ואהרן וחור תמכו בידיו׳ וגו׳, מכאן אמרו חכמים אין מורידין לפני התיבה בתענית צבור פחות מג׳, וכן מנהגנו בר״ה ויום הכפורים. בפדר״א גרסינן: מכאן אתה למד שש״צ אסור להתפלל אם אין שם עומדין א׳ מימינו וא׳ משמאלו״.
והב״ח מביא מ״ש המרדכי ביומא, לפרש דברי הפדר״א: ״דווקא ביוה״כ, שהצבור בצער, דומיא דהתם במלחמת עמלק, הא לאו הכי אין צריך שלשה. ורבינו בסי׳ תקס״ו כתב, דאיתא במדרש, דתענית צבור בעי שלשה״.
ומצינו לראשונים שפרשו במכילתא כוונה אחרת לגמרי, שאין פוחתין משלשה, כלומר שלשה מתענים. והוא במאירי ריש מגלה: ״ובשאלתות פירשו ׳זמן קהלה׳, שמתכנסין להתענות, ואף באותו זמן עשו כך מצד שהוצרכו לצאת עליהם למלחמה. וכן במלחמת יהושע עם עמלק גזרו תענית. הוא שאמרו בדרש: ׳ומשה אהרן וחור, מכאן לתענית שצריך שלשה׳, כלומר שבפחות משלשה מתענין, אינו אלא תענית יחיד. ומכל מקום יש שכתבו, שכל שאין שם עשרה אינו אלא תענית יחיד לקריאת ספר תורה, ולא לשום ענין של רבים. וקצת רבותינו היו אומרים כן בתענית, שנהגו להתענות בין פסח לעצרת ובין סוכות לחנוכה, אבל רבותינו המובהקין היו מתירין בשלשה, כדרך הדרש״ (ראה בפי׳ הרד״ל בפדר״א פמ״ד).
וברא״ש מגלה פ״א: ״וכן מצינו במשה, שעשה תענית כשנלחם בעמלק, דכתיב: ׳ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה׳, ודרשינן במסכת תענית: מכאן לתענית צבור שצריך שלשה״. ובק״נ: ״ליתא בתענית, כי אם במכילתא ופדר״א״. והיה לו להעיר כי לשון זו ליתא במכילתא ופרקי דר״א, וזה הוא כהדרש שהביא המאירי, ובעכצ״ל שפי׳ כן כוונת המכילתא.
ואולי טעמם, שמה שמבואר לעיל אות סב, צז, שגזרו תענית ושהיו בתענית כל היום, אין הכוונה שהיוצאים למלחמה ישבו בתענית, אלא משה אהרן וחור שעמדו בתפלה המה התענו, לא כמבואר לעיל פו, סב, ולהלן צז, שכולם התענו, וזהו מה שאין פוחתין משלשה בני אדם, ר״ל אלה ג׳ המתענין, ומכאן לתענית שצריך שלשה. ואולי היה לפניהם דרש זה מלבד מה שמבואר במכילתא ופדר״א. וצ״ע.
ובב״ח או״ח סי׳ תקסו כתוב: ״ודלא כמו שנמצא בשם ס׳ אגודה, דאפילו אין מתענים רק ג׳ יכולין להתפלל ענינו, ולקרות ויחל, דלא קיי״ל הכי״. ונראה שהאגודה סובר כשיטת רבותיו של המאירי, ופי׳ זה של המאירי צ״ע. וראה בשע״ת שם אות ד, שאם אין שם רק חמשה אין להם לומר עננו, ולא יוציאו ס״ת כלל. ויש מחמירין שבעינן שבעה. ועי׳ בשו״ת תשובה מאהבה מסי׳ כז עד סי׳ לא. ובפירוש הר׳ מיוחס: ״ומשה אהרן וחור, מכאן לתענית צבור שעוברין לפני התיבה״.
ואהרן וחור... מזה אחד ומזה אחד, ומה ת״ל אחד אחד, אלא שהיה אהרן מזכיר מעשה יהודה, וחור מזכיר מעשה לוי, מכאן אמרו אין פוחתין משלשה בני אדם עוברין לפני התיבה בתענית צבור. (מכילתא)
[צב]
הרמב״ן כאן מביא לשון פדר״א בקצת שינויים, ומוסיף פירושו: ״ואם כן יהיה טעם ׳ומטה האלהים בידי׳ לומר, כי כאשר עלה על ראש הגבעה וראה את עמלק, נטה ידו במטה להביא עליהם מכות דבר וחרב ואבדן, כענין הנא׳ ביהושע (ח יח): ׳נטה בכידון אשר בידך אל העי כי בידך אתננה׳, כי בעת היותו מתפלל וכפיו פרושות השמים לא יתפוש בידו דבר. והיה כל הענין הזה שעשה משה רבינו, מפני שהיה עמלק גוי איתן וחזק מאד, וישראל אינם מלומדי מלחמה ולא ראו אותם מעולם, כאשר אמר (לעיל יג יז): ׳פן ינחם העם בראותם מלחמה׳, והיה עיף ויגע, ככתוב במשנה תורה (יכה יח), על כן פחד מהם והוצרך לכל התפלה ותחנה הזאת. ויתכן שפחד משה פן יתגבר בחרבו, מפני היותו עם נוחל החרב מברכת הזקן שאמר לו: ׳ועל חרבך תחיה׳ (בראשית כז מ), כי המלחמה מן המשפחה הזאת היא הראשונה והאחרונה לישראל, כי עמלק מזרע עשו, וממנה באה אלינו המלחמה בראשית הגוים, ומזרעו של עשו היה לנו הגלות והחרבן האחרון, כאשר יאמרו רבותינו שאנחנו היום בגלות אדום וממנה נושע לעולם, כאשר אמר (עובדיה א כא): ׳ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה׳. והנה כל אשר עשו משה ויהושע עמהם בראשונה, יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם, על כן התאמץ משה בדבר״.
וברד״ל כאן מביא לשון הזהר שפירש ׳מזה אחד ומזה אחד׳: אהרן מימינו וחור משמאלו, וכמבואר ביומא (לז.): גדול מימינו וקטן משמאלו. וברב״ח כאן: ״ככהן גדול, שהיה הסגן בימינו וראש בית אב בשמאלו״.
ויש להעיר מ״ש בספר באר שבע (בשו״ת שבסוף הספר קיא), ובספרו צדה לדרך על פירש״י כאן, שתמה למה אין אנו נוהגים להתפלל בזקיפת ידים למעלה, כמו שנהגו אבותינו מעולם. ומביא מכמה מקומות ומלשון פדר״א הנ״ל: ׳והם פורשים כפיהם לאביהם שבשמים׳. וסיים: ״ושמא י״ל מאחר שעכשיו נוהגים אומות העולם עובדי עבודה זרה להתפלל כך בזקיפת ידים למעלה כמפורסם, לכן אין אנו נוהגין עכשיו להתפלל כך, וכה״ג אמרו רז״ל בפסוק ׳לא תקים לך מצבה אשר שנא ה׳ אלהיך׳ (דברים טז כב), אע״פ שהיתה אהובה לפני המקום בימי האבות, עכשיו שנואה, מאחר שעשאוהו אלו כנענים חק לע״ז. כך נראה לי״. ראה מ״ש לעיל אות פ* מדברי הזהר יתרו, וספר הבהיר.
ואהרן וחור... מזה אחד ומזה אחד, ומשה ואהרן וחור עמדו במקום גבוה בתוך מחנה ישראל, אחד מימינו של משה, ואחד משמאלו, מכאן אתה למד ששליח ציבור אסור להתפלל אם אין שם שנים עומדים. וכל ישראל עומדים חוץ לאהליהם ורואין למשה כורע על ברכיו והם כורעים על ברכיהם, נופל על פניו ארצה והם נופלים על פניהם, פורש כפיו אל השמים והם פורשים כפיהם לאביהם שבשמים, מכאן אתה למד ששליח ציבור המתפלל כך כל העם עונים אחריו אמן. והפיל הקב״ה את עמלק ואת עמו לפי חרב, שנא׳ ויחלש יהושע את עמלק. (פרקי דרבי אליעזר פמ״ד)
[צג] מזה אחד ומזה אחד, בזכות הדברות שכתב (שמות ל״ב:ט״ו) מזה ומזה הם כתובים. (פסיקתא רבתי פי״ב)
[צד]
במכדרשב״י: ״ויהי ידיו אמונה, שלא נטל בה כלום מישראל, ׳אמונה עד בא השמש׳. ד״א ׳ויהי ידיו אמונה׳, אמר משה לפני מקום: רבונו של עולם, על ידִי הוצאתם ממצרים ועל ידי קרעת להם את הים והורדת להן את המן והיגזת להן את השלו ועשית להן נסים וגבורות, ועל ידי תעשה להם נסים וגבורות בשעה זו״. והמילים ׳אמונה עד בא השמש׳, אולי דורש שמדה זו היתה בו כל ימי חייו עד בא שמשו.
ובמכילתא דר״ש מכת״י (בגנזי שכטר דף שסח) הגירסא: ״ויהי ידיו אמונה, מה תלמוד לומר, ידו אחת שלא נטל בה מישראל כלום, ׳אמונה עד בא השמש׳, אמר משה לפני הקב״ה: על ידִי הוצאתם ממצרים ועל ידי קרעתה להם את הים והורדתה להן את המן והיגזתה את השליו, ועל ידי תעשה להן נסים בשעה זו (חסר)״. ובלק״ט: ״ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, [׳ידיו׳ לשון ריבוי], ׳אמונה׳ לשון יחיד, אמר משה: בידי אחת תזכור ׳לא חמור אחד מהם נשאתי׳ (במדבר טז טו), ובידי אחת תזכור מעשה נסים וגבורות שעשית על ידי״. ובמשנת רבי אליעזר פט״ו (דף רפד): ״ולמה פרש ידיו, אמר משה לפני הקב״ה: רבונו של עולם, על ידי הוצאת ישראל ממצרים, על ידי קרעת את הים ועשית כמה נסים וגבורות, ועל ידי עשֵה להן הישועה הזאת. ומה ת״ל: ׳אמונה׳, אמר משה לפני הקב״ה: רבונו של עולם, הידים שלא קיבלו מאומה מישראל, אל תשיבם ריקן״. ובזח״ב (סה:): ״תאנא בקרבא דא דעמלק אשתכחו עלאין ותתאין, ועל דא ׳ויהי ידיו אמונה׳, בהימנותא כדקא חזי. ׳ויהי ידיו אמונה׳, ׳ויהיו ידיו׳ מבעי ליה, אלא בגין דתליא כלא בימינא כתיב ׳ויהי׳, וכתיב ׳ידיו׳ בגין דהוא עקרא דכלא, וכתיב (לעיל טו ו): ימינך ה׳ נאדרי בכח ימינך ה׳ תרעץ אויב״. וכ״ה בשכל טוב: ״ויהי, לשון יחיד, ׳ידיו׳ לשון נקבה ולשון רבות, וצריך מדרש להתאימן, אלא כך אמר: ויהי משה ידיו פרושות באמונה וכו׳⁠ ⁠״. וראה ברב״ח כאן, ולהלן אות צו מלקח טוב.
ויהי ידיו אמונה, בידו אחת שלא קבל בה מישראל כלום, ובידו אחת אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, על ידי הוצאת את ישראל ממצרים ועל ידי קרעת להם את הים ועל ידי עשית להם נסים וגבורות וכך על ידי תעשה להם נסים וגבורות בשעה הזאת. (מכילתא)
[צד*]
מובא ברבינו בחיי כאן בשם מדרש, וכן בחזקוני. ובפי׳ התוס׳ הדר זקנים כאן: ״ויהי ידיו אמונה, מפרש בשוחר טוב, שלא נענה משה ולא היה יכול לנצח המלחמה עד שהזכיר זכות אבות. והמקרא מוכיח: ׳אמונה׳ זה אברהם, דכתיב (בראשית טו ו): והאמין בה׳. ׳עד בא׳, זה יצחק, שנאמר (שם כד סב): ׳ויצחק בא מבא׳. ׳השמש׳ זה יעקב, שנאמר (שם כח יא): וילן שם כי בא השמש״. ובמבוא לתנ״י (דף ע) מכת״י: ״ואהרן וחור תמכו בידיו, פי׳ לסייעו בתפלה, ולא הועיל עד שהזכיר האבות, דכתיב: ׳ויהי ידיו אמונה׳ זה אברהם, דכתיב ביה: והאמין בה׳, ׳עד בא׳ זה יצחק, דכתיב: ׳ויצחק בא׳, ׳השמש׳ זה יעקב, דכתיב (שם לז ט): והנה השמש והירח״. ובמכילתא בשלח (מסכת ויהי פ״ו), לפי גירסת ילקוט: ״יהושע ואהרן וחור תמכו בידיו, ויהי ידיו אמונה, מזכירין זכות אבות״. ולפנינו במכילתא: ״וכן את מוצא שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר אמנה כו׳, מזכירין אמונת אבות, ואומר: ואהרן וחור תמכו בידיו וגו׳⁠ ⁠״. ובמ״ע מגיה: ״וכן משה מזכיר אמונת אבות, שנאמר: ואהרן״, כן מפרש בבירורי המדות. ובתנחומא בשלח ו: ״אתה מוצא בשכר אמנה שהאמין אברהם אבינו בה׳ ירש העולם הזה והעולם הבא כו׳, וכן במשה: ויהי ידיו אמונה עד בא השמש״. ובשבלי הלקט השלם (ענין תפלה סי׳ נ, דף כא): ״ועל אמת ואמונה שאומר בערבית מצאתי טעם בשם הגאונים ז״ל, ׳אמונה׳ בגימטריא מאה, וזו היא תפלתו של משה רבינו, שנאמר: ויהי ידיו אמונה וגו׳. והשנים היתירים, כנגד ב׳ פעמים שקורין ק״ש ביום״.
ויהי ידיו אמונה, קפץ משה להתפלל בזכות האבות אברהם יצחק ויעקב. אמונה, זה אברהם, שנא׳ (בראשית ט״ו:ו׳) והאמין בה׳. עד בא, זה יצחק, שנא׳ (בראשית כ״ד:ס״ב) ויצחק בא מבוא. השמש, זה יעקב, שנא׳ (בראשית ל״ב:ל״ב) ויזרח לו השמש. (מדרש)
[צה]
בהערות בתרגום רס״ג: ענינו כמה שהזכיר הראב״ע בשם יש אומרים, שהוא מגזרת ׳ויהי אומן את הדסה׳ (אסתר ב ז), כאלו הם אומנים שישאו ידיו. בחזקוני כאן: ״כל דבר העומד בחזקו ובעמדו, ואינו מחליש ואינו נחלש מכמות שהיה, קרוי אמונה, כמו ׳ותקעתיו יתד במקום נאמן׳ (ישעיה כב כג), שתרגומו: ׳באתר קיים׳, ועוד הרבה, אף כאן ׳ויהי ידיו אמונה׳, קיימות ועומדות ומרימות מטה האלהים עד בא השמש, ודבר זה גרם להחליש יהושע את עמלק ואת עמו, שהיו ישראל רואים את ידיו של משה מרימות המטה ומתגברים. כתיב ׳ידו׳ וכתיב ׳ידיו׳, אלא בתחלה מגביה ידו אחת ומנמיך ידו אחת, עד שהתחילו שתי ידיו להיות כבדים״. כ״ה בשכ״ט כאן. וראה ברמב״ן ואע״ז, ולעיל אות פג.
ידיו אמונה, כל יד ויד היתה אמונה, מתאמנת לעמוד, כמו אומן את הדסה (אסתר ב׳:ז׳). (לקח טוב)
[צו]
במנחה בלולה: ״ויהי ידיו, לחוזק דבקות משה היו ידיו פרושות לשמים כאלו היו לאחדים, ולכן לא אמר: ויהיו״. ובכת״י מושב זקנים: ״ויהי ידיו אמונה, ׳ותהי׳ היה לומר, שהיד לשון נקבה, לכן נראה שחסר מלה ויהי, כאילו כתוב: ויהי מתפלל ויהי ידיו באמונה״. ובשכ״ט: ״כאלו כתוב: ויהי משה ידיו פרושות באמונה וכו׳⁠ ⁠״.
בהגהות מיימוניות (הל׳ תפלה פי״ד): ״ויש להגביה ידו הימנית קצת למעלה מן השמאלית, כדכתיב (ויקרא ט כב): ׳וישא אהרן את ידיו׳, ׳ידו׳ כתיב, וכן: ׳ויהי ידו אמונה׳, וכן ראוי על פי הקבלה״. מובא בב״י או״ח סי׳ קכח, בקצת שינוי: ״וכן ׳ויהי ידיו אמונה׳, כלומר כמו נוסח המסורה ׳ידיו׳ מלא״. ויש לפרש גם נוסח הב״י, שהדיוק הוא מלשון ׳ויהי׳, לשון יחיד, כמבואר בזהר הנ״ל. ובב״י יש הגה״ה: ״ב״ה. וכ״כ בזוהר פ׳ נשא״. וכוונתו להמבואר בזהר ח״ג (קמו:): ״אמר רבי יצחק, כהן בעי לזקפא ימינא על שמאלא, דכתיב: ׳וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם׳, ׳ידו׳ כתיב ולא ידיו״. וכ״ה בזהר ריש יתרו (סז.).
ובעיקר הדבר עמד על זה במנחת שי, ומביא לשון הריקאנטי (שמיני): ״וישא אהרן את ידו וגו׳, נכתב ׳ידו׳ חסר, רמז ליד ימנית שהיא למעלה מן השמאלית בנשיאות כפים, וכן: ויהי ידו אמונה. וכן במערכת פי״ג, ולקוטי שכחה ופאה דף יב, והגהות מיימוני. ולדידי חזי לי דטעותא נפל בספרי ריקאנטי, וגם אחרים טעו בהו, וצ״ל: ויהי ידיו״. ומביא דרש הזהר ממלת ׳ויהי׳. ולפמש״ל מלשון הגה״מ שבב״י, ראיה לדבריו שט״ס נפל בריקאנטי, וממנו בשאר ספרים. והמנחת שי לא העיר שעיקר דברי הריקאנטי והג״מ מבוארים בזהר, ושם מפורש שדורש המלה ׳ויהי׳. ויש להעיר שבתרגומים שמרוני, שבעים וסורי הנוסח בפסוק יב: ׳כאשר ירים משה ידו׳, כלומר ׳ידיו׳ חסר יו״ד. וראה במ״ס במכילתא כאן.
ויהי ידיו אמונה, שב׳ ידיו שוות כאחת, עומדות ומתאמצות בתפלה, לכך נאמר ויהי בלשון יחיד, וכן אמונה בלשון יחיד. (לקח טוב)
[צז]
במכדרשב״י: ״מלמד שהיו ישראל בתענית כל אותו היום, כך דברי ר׳ יהושע״. ובלק״ט: ״דבר אחר ׳עד בא השמש׳, לפי שהיו בתענית [עד שבא השמש], מכאן אמרו (תענית יב.): כל תענית שלא שקעה עליה חמה אינה תענית״. ובזי״ר: ״מגיד שהיו בתענית, שהרי כתיב: ׳עד בא השמש׳, משמע שלא שמו ידיהם לפיהם כל היום״.
ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, מגיד שהיו בתענית, דברי רבי יהושע.
[צח]
במ״ע: ״שהיו ידיו של משה אמונה לישראל, להיותם אמונים על ידיו עד ביאת שמשו של עמלק, ולכשיבא מי שספר עליו הכתוב שהיה אומן, אז שמשו של עמלק באה״. ראה לעיל אות צח.
ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, מהו אמונה, בזכות ידיו של משה ובצער שנצטערו, עמלק נופל לפניהם ואין שמשו שוקעת ומשתייר מזרעו, ואימתי שמשו שוקעת וביצתו מתקעקעת [לשון סירוס ואיבוד זרע] וזרעו משתרש מן העולם, כשתבוא אותה שכתב בה (אסתר ב׳:ז׳) ויהי אומן את הדסה הה״ד ויהי ידיו אמונה. מהו עד בא השמש, כשיבוא אומן, שמשו בא. (פסיקתא רבתי פי״ב נ:)
[צט]
במכילתא דרשב״י: ״אמר, ראיתי כל מלכויות כולן אין עושות מלחמה כו׳⁠ ⁠״. בשכל טוב: ״עד בא השמש, ד׳ [י״ד בוא] הן שמליאים ו׳ במקרא, וכולן לדרשה, וזה למה מלא ו׳, לפי שלמדנו על המלכויות כולן שאינו עושות מלחמה אלא עד ו׳ שעות, אבל מלכות חייבת זו עושה מלחמה משחרית לערבית, לאחר ששקעה החמה״. וראה במנחת שי כאן, שמביא שיש שתי שיטות במסורה בענין זה, אם ׳בא׳ שבפסוק לפנינו חסר או מלא. והרוב הוא כהנוסח שלנו, חסר. ולפני השכ״ט היה מלא, וסמך הדרש של המכילתא על זה.
עד בא השמש, לפי שלמדנו על המלכיות כולן שאינן עושות מלחמה אלא עד שש שעות, אבל מלכות חייבת זו עושה מלחמה משחרית לערבית. (מכילתא)
[ק]
מובא ברב״ח כאן. ומענין זה בסדר אליהו רבה פ״ב: ״והיכן מצינו שעמדה לו חמה למשה בשעה שעשה מלחמה עם עמלק, שנאמר: ׳וידי משה כבדים׳ וגו׳, וכי עד אותה שעה לא באה השמש, שאמר הכתוב ׳עד בא השמש׳, אלא זה חמה שעמדה לו למשה. והיכן מצינו שבישר משה את יומו של יהושע, שנאמר: ׳ושים באזני יהושע׳, אמר לו: יהי רצון שתעמוד לך חמה כדרך שעמדה לי״. וראה לעיל אות עט-פ בבאור. בכת״י מדרש החפץ: ״ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש, שהיו מחשבין לנצח ישראל לעת ערב. מה עשה הקב״ה למשה, העמיד גלגל ועירבב שעותיהן, וכן הוא אומר (חבקוק ג י): ׳רום ידיהו נשא׳, מכאן שעמדה חמה למשה״. ובסגנון אחר בכתב יד חמאת החמדה: ״עד בא השמש, שהיו עמלקים מכוונים השעות, באיזה שעה נוצחין, ומשה העמיד השמש וערבבן״.
ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, שהיו מחשבים את השעות באסטרולוגיא. מה עשה משה, העמיד גלגל חמה ולבנה וערב את שעותיהן, שנאמר (חבקוק ג׳:י״א) שמש ירח עמד זבולה וגו׳ וכתיב (חבקוק ג׳:י׳) נתן תהום קולו רום ידיהו נשא. (תנחומא בשלח כח)
וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים – מִכָּן שֶׁלֹּא יַשְׁהֶה אָדָם בַּמִּצְווֹת. אִלּוּלֵי שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ: ״בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים״ (שמות י״ז:ט׳), לֹא הָיָה מִצְטָעֵר כֵּן. אָמְרוּ: יָקְרוּ יָדָיו שֶׁלְּמֹשֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, כְּאָדָם שֶׁתְּלוּיִין לוֹ שְׁנֵי כַדִּין שֶׁלַּמַּיִם.
וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו – וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה כַּר אֶחָד, אוֹ כֶּסֶת אַחַת, אוֹ קֶלְוִקָרוֹן
cervical: כרית
אֶחָד, שֶׁיַּנִּיחוֹ תַּחְתָּיו? אֶלָּא אָמַר מֹשֶׁה: ״הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר, אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶן בְּצַעַר.״
וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו – שֶׁהָיָה מַעֲלָן וּמוֹרִידָן.
וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ – מַגִּיד שֶׁהָיוּ בְּתַעְנִית. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: יָקַר חֵטְא עַל יָדָיו שֶׁלְּמֹשֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְלֹא הָיָה יָכֹל לַעֲמֹד בּוֹ. מָה עָשָׂה? הִפְנָה עַל מַעֲשֶׂה אָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו״ (שמות י״ז:י״ב), אֵלּוּ מַעֲשֵׂי אָבוֹת. ״וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ״, אֵלּוּ מַעֲשֵׂי אִמָּהוֹת.
וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד – מַה תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֶחָד״, ״אֶחָד״? אֶלָּא שֶׁהָיָה אַהֲרֹן מַזְכִּיר מַעֲשֵׂה לֵוִי, וְחוּר מַעֲשֵׂה יְהוּדָה. מִכָּן אָמְרוּ: אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁלֹשָׁה בְנֵי אָדָם עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּתַעְנִית צִבּוּר.
וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה – בְּיָדוֹ אַחַת, שֶׁלֹּא קִבֵּל בָּהּ מִיִּשְׂרָאֵל כְּלוּם, וּבְיָדוֹ אַחַת, אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הקב״ה: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁלָּעוֹלָם! עַל יָדִי הוֹצֵאתָ אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְעַל יָדִי קָרַעְתָּ לָהֶם אֶת הַיָּם, וְעַל יָדִי עָשִׂיתָ לָהֶם נִסִּים וּגְבוּרוֹת. כָּךְ עַל יָדִי תַּעֲשֶׂה לָהֶם נִסִּים וּגְבוּרוֹת בַּשָּׁעָה הַזֹּאת!״
עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ – לְפִי שֶׁלָּמַדְנוּ עַל כָּל הַמַּלְכִיּוֹת כֻּלָּם, שֶׁאֵין עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אֶלָּא עַד שֵׁשׁ שָׁעוֹת. אֲבָל מַלְכוּת חַיֶּבֶת זוֹ, עוֹשָׂה מִלְחָמָה מִשַּׁחְרִית לְעַרְבִית!
"And the hands of Moses became heavy": From here we derive that one should not be lax in (the performance of) mitzvoth. For if Moses had not said to Joshua (Ibid. 9) "Choose men for us," he would not have been wearied thus. They said: Moses' hands became so heavy at that time as one who had two pitchers of water hung upon them.
"and they took a stone and placed it beneath him.": Now did Moses lack a pillow or a blanket to place beneath him? Moses said: If Israel are suffering, I shall suffer with them.
"and Aaron and Chur supported his hands": lifting them and lowering them.
"and his hands were steadfast until the sun set": We are hereby apprised that he was (occupied with prayer and) fasting (until sunset). These are the words of R. Yehoshua. R. Eliezer Hamodai sys: The sin (of Israel) weighed down Moses' hands and he could not support them. What did he do? He turned to the deeds of the patriarchs, viz. "and they took a stone and they placed it beneath him": "and they took a stone" — the deeds of the patriarchs (viz. Genesis 49:24). "and he sat upon it (feminine) — the deeds of the matriarchs. ...
"and Aaron and Chur supported his hands — one on one side, one on the other," Aaron intimating the act of Levi, (their not sinning with the golden calf), Chur intimating the act of Judah, (their plunging into the Red Sea.) From here (Moses, Aaron, and Chur) we derive that no fewer than three officiate before the ark on a public fast.
"and his hands were steadfast": one hand, in that he had not taken aught from Israel; the other hand, Moses saying before the Holy One Blessed be He: Lord of the universe, by my hand You took Israel out of Egypt, and by my hand You split the sea for them, and by my hand You wrought for them miracles and acts of might. So, by my hand, perform for them miracles and acts of might at this time.
"until the sun sets": We have learned about all the other kingdoms that they waged war only until the sixth hour of the day, but this culpable kingdom (Amalek) does so from sunrise to sunset.
וִידֵי מֹשֶׁה יְקַרָא וּנְסִיבוּ אַבְנָא וְשַׁוִּיאוּ תְּחוֹתוֹהִי וִיתֵיב עֲלַהּ וְאַהֲרֹן וְחוּר סְעִידִין בִּידוֹהִי מִכָּא חַד וּמִכָּא חַד וַהֲוַאָה יְדוֹהִי פְּרִיסָן בִּצְלוֹ עַד דְּעָאל שִׁמְשָׁא.
Moshe’s hands became heavy. They took a stone and placed it under him and he sat upon it. Aharon and Chur supported his hands, one of them on one side and one on the other side. His hands were spread in prayer until the sun had set.
וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ
וִידֵי מֹשֶׁה יְקַרָא (ח״נ: יַקְרָן) וּנְסִיבוּ אַבְנָא וְשַׁוִּיאוּ תְּחוֹתוֹהִי וִיתֵיב עֲלַהּ וְאַהֲרֹן וְחוּר סְעִידִין בִּידוֹהִי מִיכָּא חַד וּמִיכָּא חַד וַהֲוַאָה (ח״נ: וַהֲווֹ) יְדוֹהִי פְּרִיסָן בִּצְלוֹ עַד דְּעָל שִׁמְשָׁא
כְּבֵדִים – כבדות
א. אונקלוס נוטה לתרגם על פי הדקדוק. לכן ברוב הנוסחים ״וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים״ מתורגם ״וִידֵי מֹשֶׁה יְקַרָא״ (כבדות) בלשון נקבה. אבל בח״נ: יַקְרָן בזכר, כלשון הכתוב.
תָּמְכוּ בְיָדָיו – נתמכו בידיו
ב. בפשוטו ״תָּמְכוּ בְיָדָיו״, החזיקו בידי משה המורמות ומתבקש אפוא לתרגם ״סַעֲדִין בִּידוֹהִי״. מדוע ת״א ״סְעִידִין בִּידוֹהִי״ בבינוני פעול, שמשמעו: אהרן וחור נתמכו בידי משה? לדעת ״מרפא לשון״ בא לרמוז שישראל אכן נתמכו בידיו כמפורש במשנה ״וכי ידיו של משה עושות מלחמה? אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים״ (ראש השנה ג ח). וכן מצינו בתלמוד ובזוהר שיד הרב תומכת בתלמיד.⁠
ברכות ה ע״ב: ״רבי חייא בר אבא חלש, על לגביה רבי יוחנן. אמר ליה: חביבין עליך יסורין? אמר ליה: לא הן ולא שכרן. אמר ליה: הב לי ידך! יהב ליה ידיה ואוקמיה״. זוהר, אדרא רבא, פרשת נשא קכז ע״ב: ״אתמנו חברייא קמיה דר״ש... ועאלו בחקלא ביני אילני ויתבו. קם ר״ש וצלי צלותיה, יתיב בגווייהו ואמר כל חד ישוי ידוי בתוקפוי. שוו ידייהו ונסיב לון״.
ותרגם ״תָּמְכוּ״ – ״סְעִידִין״ בבינוני [ולא: סְעִידוּ בלשון עבר] כי הוא המשך לפסוק הקודם שבו סיפר בלשון הווה.⁠
״לחם ושמלה״.
חילוף זכר לנקבה ויחיד לרבים
ג. ״וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה״ – ״וַהֲוַאָה יְדוֹהִי פְּרִיסָן בִּצְלוֹ״, מכיוון ש״יד״ הוא שם ממין נקבה, תרגם וַיְהִי (זכר יחיד) וַהֲוַאָה (נקבה רבות), כמו ״וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ״ (בראשית כו לה) ״וַהֲוַאָה מְסָרְבָן וּמַרְגְּזָן״, ואף כאן: ותהיינה ידיו, כהערת המסורה לעיל ״וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ״ (שמות א ה) ״וַהֲוַאָה כָּל נַפְשָׁתָא״ עיין שם.
משה מתפלל על ישראל
ד. ״וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה״ – ״וַהֲוַאָה יְדוֹהִי פְּרִיסָן בִּצְלוֹ״, כי בת״א קיימת מגמה להדגיש את ערך התפילה כמבואר בפסוק ״אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה׳⁠ ⁠״ (בראשית ד כו). בהתאם לכך הוא מתרגם פסוקים שונים בלשון תפילה גם אם אין הדבר מפורש בכתוב. תרגומים בלשון תפילה מרובים במיוחד אצל משה, כדרך חז״ל הרואים בו את הרועה הנאמן כגון, ״וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה׳⁠ ⁠״ (פסוק ד) ״וְצַלִּי מֹשֶׁה״, ״מַה תִּצְעַק אֵלָי״ (שמות יד טו) ״קַבֵּילִית צְלוֹתָךְ״, ״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא״ (דברים לב ג) ״אֲרֵי בִּשְׁמָא דַה׳ אֲנָא מְצַלֵּי״ וכן בפסוקנו.⁠
ולא כדבריו הרחוקים של ״לחם ושמלה״ שתרגם אֱמוּנָה כלשון עניית אמן הרומז לתפילה.
ואולם ר׳ אברהם בן הרמב״ם טען שפירושו רחוק כי משה אמר ״מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי״ (ט) ואיך פרש ידיו כשהמטה בידו? וזה לשונו:
וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, פירש ר׳ סעדיה ז״ל ״כנשואות על ידי אוֹמְנִים״ נגזר מן הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק (במדבר יא יב). ופירוש המתרגם פְּרִיסָן בִּצְלוֹ [הוא] ביאור לפי הטעם, אינו נחוץ לפי הלשון ולא לפי הצורה גם כן שהיו ידיו פרושות. אלא נושאות את המטה כדי לרמז בו לצד המחנה. אם לא לכל היותר שאחרי שישב על האבן הניח את המטה ופרש את ידיו לתחינה. ובזה [יש] רוחק (=דוחק).
וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים – בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָקְרוּ יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה כְּאָדָם שֶׁתּוֹלִין בְּיָדוֹ שְׁלֹשָה כַּדֵּי מַיִם.
וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו – וְכִי לֹא הָיָה לָהֶן כַּר אוֹ כֶּסֶת אַחַת לֵישֵׁב עֲלֵיהֶן? אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁהָיוּ שְׁרוּיִים בְּתַעֲנִית צִבּוּר.
וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְּיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד – מִכָּאן אָמְרוּ, שֶׁאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּתַעֲנִית צִבּוּר.
[כח] וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ – שֶׁהָיוּ מְחַשְּׁבִים אֶת הַשָּׁעוֹת בְּאַסְטְרוֹלוֹגְיָא, מֶה עָשָׂה מֹשֶׁה? הֶעֱמִיד גַּלְגַּל חַמָּה וּלְבָנָה וְעֵרַב אֶת שְׁעוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה וְגוֹ׳ (חבקוק ג׳:י״א). וּכְתִיב: נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא (חבקוק ג׳:י׳).
But Moses’ hands were heavy (Exod. 17:12). Moses hands grew tired, as do those of a man who holds three jars of water suspended from his hands. And they took a stone, and put it under him (ibid.). Did they not have a mattress or a pillow upon which he could sit? This informs us that they (the people) were engaged in a community fast.⁠
At times of fasting pillows and mattresses are not utilized.
And Aaron and Hur stayed up his hands, with one on one side and the other on the other side (ibid.). Because of this, they decreed that no less than three people should stand before the ark to read the prayers at a public fast.
[Siman 28] And his hands were steady until the going down of the sun (Exod. 17:12). Since time was calculated by means of the stars, what did Moses do? He stopped the revolution of the sun, the moon, and the coming of nightfall in their tracks, as it is said: The sun and the moon stand still in their habitation (Hab. 3:11). It is also written: The deep uttereth its voice, and lifteth up its hands on high (ibid., v. 10).
ויקחו אבן וישימו תחתיו וגו׳ –
וכי לא היה למשה כר או כסת. מכילתא, ותנחומא שם אות כ״ז, ותענית י״א ע״א, ולקח טוב, ועיין שם בהערה מ״א.
וכי לא היה למשה כר או כסת לישב עליו, אלא אמר משה כל זמן שישראל בצער אף אני אהיה בצער, מכאן שלא יפרוש אדם מן הצבור.
וידי מש׳ כבידים – בשביל שנתעצל במצוה ומינה אחר תחתיו, נתייקרו ידיו.
ויקחו – אהר׳ וחו׳ אבן.
וישימו תחתיו – ולא ישב לו על כר וכסת אמ׳ ישר׳ שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער.
ויהי ידיו אמונה – ויהי ידיו פרושות השמים באמונה, בתפילה נאמנת ונכונה.
עד בא השמש – שהיו מחשבין עמלקיים את השעות באיסטרולגיא, באיזו שעה הם נוצחין, והעמיד להם משה חמה ועירבב את השעות.
וידי משה כבדים   לפי שנתעצל במצוה ומנה אחר תחתיו.
ויקחו אבן וישימו תחתיו   ולא ישב לו על כר וכסת אמר ישראל שרוין בצער אף אני אהיה עמהם בצער.
ויהי ידיו אמונה   ויהי משה ידיו פרושות באמונה השמים ובתפלה נכונה.
עד בא השמש   שהיו עמלקיים מכונין את השעות באצטרלוגין באי זו שעה נוצחין והעמיד להם משה את החמה וערבב את השעות.
אמונה – קיימין בחוזקן, וכן: ותקעתיו יתד במקום נאמן (ישעיהו כ״ב:כ״ג) – מקום חזק. וכן: ועד
כן בפסוק. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): בכל.
דור ודור אמונתו (תהלים ק׳:ה׳) – קיומו לדור דור. וכן: וחלים רעים ונאמנים (דברים כ״ח:נ״ט) – חלאים ארוכים וקיימים.
אמונה STEADY: אמונה means with lasting strength.⁠
Rashi and most Jewish exegetes see in the word אמונה here a reference to "faith." But Rashbam points out that the word has a physical, not a theological purpose in this passage. See similarly Menahem, ibn Janaḥ (Sefer ha-shorashim, s.v. א-מ-נ), R. Joseph Bekhor Shor and Ibn Ezra. Most modern translators follow Rashbam and translate אמונה as "steady."
For many Christians beginning with Origen (cited by Childs, p. 316) this passage was an important one in that the image of Moses with raised hands was seen as a prefiguration of the crucified Jesus. It may be then that Rashbam's comm. here, where he detheologizes the passage, is to some degree an anti-Christian polemic. See also similarly comm. and notes above ad 14:31. Still to my mind Rashbam's primary purpose here is to explain the word אמונה according to the peshat.
So also (Is. 22:23), "I will fix him as a peg במקום נאמן," i.e. in a strong place. So also (Ps. 100:5) "אמונתו is for all generations" means that He will endure forever.⁠
This passage is particularly well chosen to illustrate Rashbam's point since, if אמונה is seen as meaning "faith" or "belief," the reference to God's אמונה is hard to understand.
Rashbam's citation of the text in Psalms (בכל דור ודור) differs slightly from that of MT (ועד דר ודר).
So also (Deut. 28:59), "diseases that are malignant and נאמנים," i.e. long-lasting and virulent illnesses.
וידי משה כבדים – כבד ממנו הדבר לעמוד כל היום, כמו שנאמר: מחר אנכי נצב על ראש הגבעה (שמות י״ז:ט׳), וכבד ממנו להרים ידו כל שעה. ועל העמידה תקנו ויקחו אבן וישימו תחתיו וגו׳, ועל שהיו ידיו כבדים להרים מטה האלהים כל שעה תקנו להיות תומכים אהרן וחור בידיו מזה אחד ומזה אחד – שלא ימס לב העם אם ישפילה.
ודבר זה גרם שהיו ידיו אמונה עד בא השמש – כל דבר העומד בחזקו ובעמדו ואינו מחליש ואינו נחסר מכמות שהיה קרוי אמונה, כמו ותקעתיו יתד במקום נאמן (ישעיהו כ״ב:כ״ג), שתרגומו באתר קיים,⁠
שאוב מרשב״ם ור״י בכור שור שמות י״ז:י״א.
ועוד הרבה. אף כאן ויהי ידיו אמונה קיימות ועומדות ומרימות מטה האלהים עד בא השמש. ודבר זה גרם להחליש יהושע את עמלק ואת עמו (שמות י״ז:י״ג), שהיו ישראל רואים את ידיו של משה מרימות המטה ומתגברים.
כתיב ידו – וכתיב ידיו אלא בתחילה מגביה ידו אחת ומנמיך ידו אחת עד שהתחילו שתי ידיו להיות כבדים.
נמצא במדרש ויהי ידיו – פרושות השמים.
אמונה – להזכיר זכותו של אברהם, שנאמר בו: והאמין בי״י.
עד בא – להזכיר זכותו של יצחק, שנאמר: ויצחק בא מבא (בראשית כ״ד:ס״ב).
השמש – להזכיר זכותו של יעקב, שנאמר: כי בא השמש (בראשית כ״ח:י״א).
אמונה – לשון רבות, כמו שאומרים לרבים אמונים כן יאמר לרבות אמונה, דוגמא: בנות צעדה עלי שור (בראשית מ״ט:כ״ב),⁠
שאוב מאבן עזרא פירוש שני.
ועיניו קמה, אלה היו ערי המועדה (יהושע כ׳:ט׳).
וידי משה כבדים "and Moses' hands became heavy;" it was tiresome for Moses to have to stand all day long, as we know from verse 9 where he announced that on the following day he would take up a position on the top of the hill, and it would be difficult for him to keep his hands lifted upwards all day long. Aaron and Chur provided a stone for Moses to sit on; and they supported his arms from either side so that he could keep holding his staff aloft. All of this was necessary in order that the people would not become demoralised. The expression: אמונה, describes anything that does not weaken or decrease in size when remaining in the same position for a long time, such as from morning to evening. An example of the meaning of אמונה what we described are found in Isaiah 22,23: ותקעתיו יתד במקום נאמן, "I will fix him as a peg in a firm place." There are numerous other examples of this kind. Moses' doing this enabled Joshua to weaken the Amalekites and their troops. Once the Torah writes of ידו, "his hand", singular mode, and another time it writes ידיו, "his hands," plural mode. At the beginning of the battle Moses raised only one of his hands, while lowering his second hand; eventually both of his hands had become too heavy for him to keep aloft without someone supporting them. In the Midrash quoted in Torah shleymah item 94, in the name of several well known commentators, none of whom have revealed the name of that Midrash, we find the following interpretation of the words in this paragraph: the word אמונה, is a reminder of Avraham who had been complimented by God on his emunah, "faith," already in Genesis chapter 15. When Moses' prayer on behalf of his people embattled against Amalek had not elicited a response from Hashem, he appealed to the forefather Avraham to join his plea. The words: עד בא, are a hint that he similarly turned to the Jewish people's forefather Yitzchok, of whom we read that he had returned from prayer at the well where Hagar's prayer had been answered. (Genesis 24,62). The words: עד בוא השמש, are a reminder of our forefather Yaakov who had prematurely spent a night at Luz where he had his first prophetic revelation in the dream with the ladder. (Genesis 28,11 כי בא השמש). Moses called on the combined merits of all three forefathers to reinforce his prayer. Our author quotes from Genesis 49,22 and Samuel I4,15, as well as from Joshua 20,9, that the word אמונה applied here to both of Moses' hands, is a legitimate mode of the feminine mode corresponding to the masculine plural mode of the word אמונים.
ויהי ידיו אמונה ויהי משה ידיו באמונה. הוסיף משה בין ויהי ובין ידיו אמונה מפני שנראה מהכתוב שמלת ויהי שב אל ידיו ואם כן היה לו לכתוב ויהיו ידיו על כן פירש שמלת ויהי שב אל משה לא אל ידיו גם הוסיף בי״ת במלת אמונה מפני שאין ידיו אמונה אלא שהיו עומדות פרושות לשמים באמונה ופירוש בתפלה נאמנה ונכונה מפני שלא תפול בתפלה מלת אמונה רק מלת נכונה:
עד בא השמש שהיו עמלקים מחשבין את השעות כו׳. דאל״כ עד בא השמש למה לי:
ומנה אחר תחתיו. ואם תאמר ולמה מנה משה אחר תחתיו, ויש לומר כמו שאמרו ז״ל (ילקו״ש רמז רסד) ״ויאמר משה ליהושע״ (פסוק ט) לפי שהוא מזרע של יוסף, וכתיב (עובדיה א, יח) ״והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש״, ועמלק מזרע עשו (בראשית לו, יב), לכך מנה את יהושע. ואפילו הכי כיון דלא היה הוא יוצא למלחמה הוא בעצמו, ולא היה לו להניח את אחר, והיה עצל, נתייקרו גם כן ידיו, והיו עצלים:
וידי משה כבדים כו׳, בשביל שנתעצל במצוה כו׳ – וקשה הא איתא בגמרא ב״ב (דף קכ״ג:) דאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ובשביל זה אמר משה ליהושע להלחם בעמלק כי עמלק הוא זרעו של עשו, וא״כ מה עצלות היה למשה במצוה זו. ונראה דמה שנתן ליהושע שיבחר הוא אנשים והיה ראוי שהוא בעצמו היה לו לבחור אנשים, ע״ז אמר שנתעצל משה בזה. ויש ראיה לזה מן המדרש שאמר אילולא שאמר משה ליהושע בחר לנו אנשים לא היה מצטער כ״כ.
ויהי משה ידיו באמונה. דקשה לרש״י, ויהיו מבעי ליה. ופירש ויהי שב אל משה ולא על ידיו:
בתפלה נאמנה ונכונה. פירוש מכוונת. [מהרש״ל]:
Moshe was... hands were with faithfulness. Rashi is answering the question: [If ויהי refers to Moshe's hands] why did it not say ויהיו, [the plural form, rather than ויהי]? Thus Rashi explains that ויהי refers to Moshe, not to his hands.
Faithful and well-intended prayer. [תפלה נכונה] means: focused prayer. [Maharshal]
וידי משה וכו׳ שנתעצל וכו׳ פי׳ דק״ל דהול״ל ויכבדו ידיו כמספר ענין שאירע לכך משני שכוונת הכתוב להודיע שהיה זה על צד העונש ולכך כתב וידי משה כבדים כלו׳ דין הוא להיות כבדים. ואף על גב דאית׳ בדר״זל דאין זרעו של עשו נפל אלא ביד בניה של רחל וא״כ היה מוכרח לשלוח את יהושע מ״מ לא הו״ל למיתב איהו וליזלו תרווייהו:
רש״י
וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים. בשביל שנתעצל במצוה ומנה אחר תחתיו, נתייקרו ידיו (מכילתא בשלח, עמלק, א).
ביאור
וכי משה רבנו, שקרע את הים ועשה כל כך הרבה ניסים, אינו מסוגל להחזיק את ידיו מורמות? אין זה אלא עונש על חטאו שלא יצא להילחם בעצמו בעמלק ושלח את יהושע במקומו.
עיון
לכאורה יש היגיון רב בהחלטה שהמנהיג בן השמונים לא יצא להילחם, ואולם מה שנכון בהיגיון בשר ודם אינו נכון בהכרח בחשבונות שמיים. משה רבנו לא היה אדם מן השורה אלא שר התורה, מנהיג בדרגה עצומה, וממנו היה מצופה לצאת בראש עמו למלחמה. כמה חשובים דברי רש״י אלה המפריכים כליל את הטענה שלומדי תורה פטורים ממצוות ההגנה על ישראל, שהרי אפילו משה רבנו, גדול לומדי התורה מאז ומקדם, נענש על שלא התייצב למלחמה בעצמו.
רש״י
וַיִּקְחוּ. אהרן וחור.
ביאור
הפסוק אינו מפרט מי הם שלקחו אבן כדי שיישב עליה משה. רש״י מבאר שאלו הם אהרן וחור, המלווים של משה במלחמה.
רש״י
ולא ישב לו על כר וכסת. אמר ישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער (מכילתא בשלח, עמלק, א).
ביאור
אף שמשה רבנו לא נלחם ישירות בעמלק כפי שראינו לעיל, אין זה חס ושלום ששלח את יהושע ויצא לעסקיו. לא ולא! משה רבנו הצטרף ללוחמים הן בתפילותיו הן בגופו.
עיון
דברי רש״י אלו מאזנים את דבריו על תחילת הפסוק, שלא נעלה בדעתנו ביקורת כלשהי על משה רבנו. דברי רש״י הקודמים, ״בשביל שנתעצל במצווה״ נאמרו רק ביחס לרום מעלתו של משה רבנו ונועדו ללמדנו את הדרך הנכונה לפעול בחיים. כאן מודיע לנו רש״י שמשה השתתף גם השתתף במאמץ המלחמתי של חייליו, בדרך המיוחדת לו.
רש״י
וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה. ויהי משה ידיו באמונה פרושות השמים בתפלה נאמנה ונכונה.
ביאור
בקריאה שטחית נראה כאילו ידיו של משה היו ״אֱמוּנָה״, ידיים אמינות שאפשר לסמוך עליהן ובזכותן יבוא הניצחון. אין זו כוונת הפסוק, אלא שידי משה הפרושות לשמיים בתפילה ותחנונים היו אות לתפילתו הנאמנה והמדויקת.
עיון
האמונה של משה רבנו מכפרת על חוסר האמונה של ישראל שבאה לידי ביטוי בסוף הפרשייה הקודמת, ומבטלת אותה כליל.
רש״י
עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. שהיו עמלקים מחשבין את השעות באצטרולוגיאה באיזו שעה הם נוצחים, והעמיד להם משה חמה וערבב את השעות (תנחומא בשלח, כח).
ביאור
לכאורה הפסוק מתאר שמשה נשא ידיו והתפלל עד לשקיעת החמה – ״עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ״, ואולם רק בפסוק הבא מסופר על ניצחון ישראל על עמלק – ״וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב״. לו היה סדר הפסוקים מתהפך היינו מבינים שהמלחמה הסתיימה בשקיעה – ועד לסיומה התפלל משה, אך סדר הפסוקים המעיד שכביכול תפילותיו של משה הסתיימו עוד לפני תום המלחמה אינו מובן כלל. על כן פירש רש״י ש״עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ״ איננו זמן השקיעה אלא ביטוי לבלבול שיצר משה במערכת השעות כדי שלא יתאימו לחזיונות האסטרולוגיה שחזו העמלקים. במשמעות אגדה מוזרה זו נעמיק בעיון על הפסוק הבא.