(א) וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַֽיהֹוָ֛הי״י֛וַֽיהֹוָ֛הי״י֛ ל=וַֽיהוָ֛הי״י֛ בגעיה ימנית בֵּרַ֥ךְ אֶת־אַבְרָהָ֖ם בַּכֹּֽל׃
Avraham was elderly, coming on in years, and Hashem had blessed Avraham with everything.
רש״י: _בדפוס ונציה 1522 נוסף כאן: ברך את אברהם בכל – בכל עולה בגימטריא בן ומאחר שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה. ביאור זה חסר בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155.
ברך את אברהם בכל [HASHEM HAD] BLESSED AVRAHAM IN ALL THINGS – The numerical value of the word בכל is equal to that of בן (a son) – suggesting that God had blessed Avraham with a son and since he had a son he had to find him a wife.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןבראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)רשב״םרי״דחזקוניפענח רזאהדר זקניםדעת זקניםגור אריהדברי דודשפתי חכמיםמשכיל לדודבעקבות רש״י
[א]
מאמר זה נדפס בספר נוה שלום (למהרש״ז טויסק מינכען תרל״ב) וראה לקמן מאמר יב. ומענין זה בב״ר סוף פנ״ח, ופנ״ט. רודף צדקה וחסד וגו׳ ימצא חיים צדקה וכבוד. רודף צדקה זה אברהם וכו׳ צדקה וכבוד אמר ר׳ שמואל ב״ר יצחק אמר לו הקב״ה אני אומנתי גומל חסדים תפשת אומנתי בוא לבוש לבושי שנאמר ואברהם זקן בא בימים.
ואברהם זקן, כיון שנתעסק לדבר מצוה לקבור שרה זכה ובא לידי זקנה, שנאמר אחריו ואברהם זקן, אמר ר׳ חייא בר אבא כל העוסק בגמילות חסדים זוכה לכבוד ולגדולה, והלא דברים קל וחומר, ומה אברהם שנתעסק במת שהוא חייב, ובא לזקנה, המתעסק במת מצוה על אחת כמה וכמה. (אבות דר״נ מכת״י)
[ב]
בתנחומא ישן ד. בשנוי לשון וכיון שמתה קפצה עליו זקנה על אברהם מה כתיב אחריו ואברהם זקן, אמר הקב״ה דיו לעבד להיות כרבו וכתיב עטרת תפארת שיבה. וכ״ה באגדת בראשית פמ״ג. ובמדרש אגדה שמיני (ט. א.) מענין זה. אברהם אבינו כמה שמח ונתברך בעולם ורדף אחר המלכים והרג אותם והקנה להקב״ה שמים וארץ ולא המתינה שמחתו אלא אחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו ומיד קפצה עליו זקנה שנאמר ואברהם זקן בא בימים כו׳. ובפער״ז מוסיף כי אין אשה מתה אלא לבעלה (סנהדרין כב:) וקפצה עליו זקנה מצער מיתתה וכן בפי׳ בעה״ט. ובשכל טוב ואברהם זקן לא שקפצה עליו זקנה כשמואל אלא בא בימים באלו ימים שאין אדם יכול לצאת ולבוא. בשנה שמתה שרה נהיה זקן מלא ימים והיה בן קל״ז שנה.
ואברהם זקן, נודע בשערים בעלה (משלי ל״א:כ״ג), כשמתה שרה קפצה זקנה על אברהם ונקרא זקן שנאמר שמעני אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו, הוי נודע בשערים בעלה מיד כשבתו עם זקני ארץ הזקין לכך נאמר ואברהם זקן. (תנחומא חיי שרה ג)
[ג]
לעיל מאמר א׳ בבאור וראה לקמן מאמר ט. ולעיל פי״ד מאמר קכב.
ואברהם זקן, מהו זקן אמר ר׳ שמעון ב״י אמר הקב״ה זה הקנני שמים וארץ. (אדר״נ כת״י)
[ד]
ראה לקמן מאמר ח׳ ולא נאמרה במשה. לא מצינו בתורה נבי משה שנקרא זקן, ובפשטות נראה מפני שהתורה העידה עליו לא כהתה עינו ולא נס לחה. ועי׳ לעיל פי״ח מאמר קמה. כאן זקנה שיש בה לחלוחית. ואולי כונת הדרש שלפנינו הוא שהענין זקנה הוא במעלת החכמה כמבואר באריכות לקמן מאמר ו. ולזה קאמר שמשה רבנו ששמש לפני המקום גנאי הוא לאמר בו זקנה, כיון שהשכינה מדברת מתוך גרונו לא יחסה התורה למשה בעצמו התואר זקן.
ואברהם זקן, אמר ר׳ יהושע בן לוי נאמרה זקנה באבות ונאמרה זקנה במלכים ונאמרה זקנה בנביאים. באבות מניין שנאמר ואברהם זקן, במלכים מנין שנאמר והמלך דוד זקן (מלכים א א׳:א׳), בנביאים מניין שנאמר ויהי כאשר זקן שמואל (שמואל א ח׳:א׳). ומפני מה נאמרה בשמואל ולא נאמרה במשה אב הנביאים, מפני שמשה שימש לפני הקב״ה גנאי הוא לאמר בו זקנה. אבל אבל שמואל שימש לפני עלי שהיה בשר ודם ארן גנאי לאמר בו זקנה. (אדר״נ כת״י)
[ה]
פי׳ הריטב״א דדורש אין זקן אלא שקנה חכמה כמבואר בקדושין לב, ובלקח טוב שמוה ג. טז. מעולם לא פסקה זקנה מאבותנו.
ואברהם זקן, אמר רבי חמא בר חנינא מימיהן של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם כו׳ אברהם אבינו, זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים. (יומא כח:)
[ו]
בגמ׳ ב״מ פ״ז. מובא מאמר זה אחרי הדרש מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם פתחו כולם ואמרו אברהם הוליד את יצחק. עד אברהם לא היה זקנה מאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם משהעי בהדי יצחק, בהדי יצחק משתעי בהדי אברהם, אתא אברהם בעי רחמי, והוה זקנה. שנאמר ואברהם זקן בא בימים. והמהרש״א הקשה על זה דהרי כתיב באנשי סדום מנער ועד זקן, ואבינו זקן, ואברהם ושרה זקנים? ומפרש דלא היה בעולם זקנה הניכרת בליבון שער וע״ז בקש רחמים. והוא כלשון הפדר״א לקמן מאמר ז׳ לא נמצאת ״שיבה״, ובאברהם כתיב תקבר בשיבה טובה עיי״ש בבאור וכן מוכח מלשון התנחומא חיי שרה א. א״ל יפיפית מבני אדם, א״ל איזה היפוי שלי אני ובני נכנסים לעיר ואין בני אדם מכירים בין האב לבן מפני שהיה אדם חי מאה ומאתים שנה ולא היה מזקין. אמר אברהם לפני הקב״ה רבש״ע צריך אתה להפריש בין האב לבן ובין נער לזקן שיהא הזקן מתכבד א״ל הקב״ה חייך ממך אני מתחיל לן באותו הלילה ועמד, כיון שעמד ראה שהלבין שער ראשו וזקנו אמר לפניו רבש״ע עשיתני דוגמא א״ל כתיב עטרת תפארת שיבה (משלי טז, לא) וכתיב והדר זקנים שיבה (שם כ, כט) לכך נאמר ואברהם זקן, ע״כ. ומבואר כאן דהחידוש היה דהלבין שער ועי׳ לקמן מאמר יב. ודרש הנ״ל יש במדרשים גם בסגנון אחר בתנ״י חיי שרה ד. [ואברהם זקן] בא וראה מאדם ועד אברהם עשרים דורות ואין כתיב בהן זקנה אלא בו, היו מולידין בנים ובני בנים, ולא היו ניכרים איזה הבן ואיזה האב והיו הבנים מכים את האבות ולא היו יודעין שנאמר ויכל בהבל ימיהם ושנותם בבהלה (תהלים ע״ח, ל״ג) שהיו הכל שוין עד שבא אברהם ונתן לו הקב״ה את העטרה הזו שנאמר עטרת תפארת שיבה (משלי טז, א) והיכן את מוצאה בדרך צדקה תמצא (שם) מי היה זה אברהם שכתיב ביה כי ידעתיו למען אשר יצוה את וגו׳ (בראשית יח, יט) א״ל הקב״ה חייך שאתה ראוי לזקנה, לכך נאמר ואברהם זקן. ואף דוד נטל העטרה הזו שנאמר והמלך דוד זקן (מ״א א, א) למה שעשה כמדת אברהם שנאמר ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו (ש״ב ח, טו) לכך נאמר עטרת תפארת שיבה ע״כ. וכ״ה בתנחומא ישן תולדות ז׳, ובאגדת בראשית פמ״ג. ולפי סגנון הנ״ל ״אין כתיב בהן זקנה״. מיושב קושיית המרש״א דהכוונה הוא לדרוש דהתורה לא כתבה על שום איש באותו סגנון ״ואברהם זקן״ לאשמעינן דאצל אברהם נתחדש דבר מיוחד ולכן כתבה פסוק מיוחד ע״ז. וראיתי בכת״י תימני ילקוט נר השכלים כותב הלואי היה מי שיודע כונת החכמים ז״ל במאמר זה מכיון שלא נתחדש כלום אחר שנברא בששת ימי בראשית ואלו היה מופת אין מופת מתמיד ולא העיר מדברי הפדר״א לקמן מאמר ז. וראיתי באור הגיוני בכת״י אור האפלה וז״ל. כבר הודעתיך שהשיבה ענין טבעי לאדם והוא מתוך הקרירות ילבן השער ותגבר הלחה וזה הוא טבע החי המדבר כל מה שהוא בא בשנים ממעט החום ומתרבה הקרירות ותפול השיבה והאיש שטבעו נוטה לצהבות והיא החום והיובש הריהו מעט השיבה. ומה הוא ההפרש שנפרש בו אברהם? התשובה: דע כי הזקן בלשוננו זה שקנה חכמה והוא הראוי להורות ולישב בישיבה וגם אם הוא צעיר לימים, ומקובל בידנו שהתלמיד אינו רשאי לדון ולהורות בפני רבו ולא בחייו אלא אם יתן לו רשות. ובקש אברהם שיהיה כך שהאב נפרש מבנו והתלמיד מרבו, בהוראה, ואפילו בנבואה כי לא ינבא נביא בן נביא בפני אביו, ולא נביא בפני רבו אם יהיה רבו נביא. וכך נפרש אברהם שהיתה ההוראה לו והנבואה לו כל ימי חייו, ואין ליצחק אף מלה אחת, והוא השיבה שאמרו הדרשנים שנפרש בה, וכמו שאמרו ולא יהיה זקן לבית עלי אין כוונתו שלא יזקינו ולא יבואו בשנים אלא כוונתו שנגזר שלא ישבו בישיבה כמו שהזכירו החכמים שהם בקשו מי שישב בישיבה ולא מצאו אלא איש מבית עלי ובקשוהו לישב בישיבה אמר להם אין אני ראוי לישב בישיבה מפני שאני מבית עלי דכתיב ולא יהיה זקן לבית עלי כל הימים ע״כ. (פירוש זה מהמלקט בעל אור האפלה נעתק מלשון ערבית). ונראה לי ראיה לביאור זה מלשון החופת אליהו מובא בראשית חכמה ובכבוד חופה. אמרו מיום שברא הקב״ה את עולמו עד שבא אברהם לעולם כל אותם עשרים דור שלפניו לא היה בהם זקנה, שכמו שהיה נתגדל הבן תחת אביו לא היו מכירין בני אדם איזה מהם נולד תחלה, כך בין רב לתלמיד לא היו יודעין למי נוהגין כבוד תחלה, כיון שבא אברהם אמר לפניו רבש״ע אם סבירא לפניך הודע בין קטן ובין גדול, ובין אב לבן, ובין רב לתלמיד. א״ל הקב״ה ושער ראשיה כעמר נקא (דניאל ז, ט) ובאברהם כתיב ואברהם זקן וכו׳ ע״כ. ומלשון זה הודע בין קטן לגדול ובין רב לתלמיד יש להוכיח כפירוש הנ״ל. ואפשר עוד לפרש דברי הגמרא דעד אברהם לא היה זקנה עפמ״ש הראשונים ר״י בעה״ט והר״י מוינה ובנימוקי הר״י מטראני הראשון בס׳ פני דוד, וכן בכת״י חמאת החמדה דלכן כתיב ואברהם זקן וכבר הודענו שאברהם ושרה זקנים להודיעך שהיתה להם עדנה ובחרות ואח״כ זקנו לכן קאמר ואברהם זקן. וע״ז י״ל דרמזי בגמרא דבמצב כזה לצאת מבחרוה לזקנוה היה אברהם הראשון ועד ימיו לא היתה זקנה כזאת.
ואברהם זקן, עד אברהם לא היה זקנה, כל דחזי לאברהם אמר האי יצחק, כל דחזי ליצחק אמר האי אברהם, בעא אברהם רחמי, דליהוי ליה זקנה שנאמר ואברהם זקן בא בימים. (סנהדרין קג:)
[ז]
לפנינו בפדר״א הוא בשינוי לשון ונוסח הנ״ל העתקתי מילקוט המכירי משלי כ׳ כח. וסגנון זה דאברהם בקש ״שיבה״ ולא זקנה מבואר גם בפרקי דרבינו הקדוש. ג׳ דברים בקשו אבות העולם מלפני הקב״ה, אברהם ביקש שיבה אמר לפניו רבש״ע אב ובנו נכנסין למקום אחד אינן יודעין למי מכבדין, אלא מתוך שאדם מזקין הוא ניכר. אמר לו הקב״ה חייך דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל שנאמר ואברהם זקן. וראה בב״ר פס״ח ותנחומא פ׳ נח יד. ותנחומא ישן נח כ. חיי שרה ה. ומדרש שלשה וארבעה באו״מ כת״י.
ואברהם זקן, המופת השלישי משנבראו שמים וארץ לא נמצאת שיבה, עד שבא אברהם אבינו וזרקה בו שיבה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים. ר׳ לויטס איש יבנה אומר ככתר שהוא הדור בראשו של מלך, כך השיבה הדור וכבוד לזקנים שנאמר תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה (משלי כ׳:כ״ט). (פרדר״א פנ״ב)
[ח]
לעיל מאמר א. ובתנחומא ישן חיי שרה ו. ד״א ואברהם זקן שקנה שני עולמות בראשונה היה שמו אברם, ועכשיו נוסף לו ה׳ שירש שני עולמות שבזכותו נבראו העולם הזה והעולם הבא. גייסין ביפ״ת כ׳ נראה דגנסין גרסינן שפי׳ יוחסי משפחה.
ואברהם זקן, זקן זה שקנה שני עולמות. שלשה נכתרו בזקנה ובימים, ושלשתן היו ראש לגייסין, אברהם יהושע ודוד, אברהם ראש לאבות, יהושע ראש למלכות משבט אפרים שנא׳ מני אפרים שרשם בעמלק (שופטים ה׳:י״ד) זה יהושע, דוד ראש למלכות משבט יהודה. (בראשית רבה נט)
[ט]
בלקח טוב ואברהם זקן זה שקנה חכמה ובספרא קדשים פ״ז אין זקן אלא זה שקנה חכמה שנא׳ ה׳ קנני ראשית דרכו. ועי׳ קידושין לב:
ואברהם זקן, זקן זה קנה חכמה. (מדרש אגדה)
[י]
לעיל פי״ח מאמר קמו. בביאור וצרף לכאן.
ואברהם זקן, פרי עץ הדר (ויקרא כ״ג:מ׳), זה אברהם שהדרו הקב״ה בשיבה טובה שנא׳ ואברהם זקן בא בימים וכתיב (ויקרא י״ט:ל״ב) והדרת פני זקן. (ויק״ר ל׳:י׳)
[יא]
ממלא שם מקום, שחורי הראש שלא היה שם זקן שהלבין שער ראשו. ועי׳ ר״ה יח. יבמות קה. ורשב״ם ב״ב קלז: ובב״ר שם דורש בסגנון זה עוד פסוקים א) עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון (משלי לא) עוז והדר לבושה של תורה. אימתי ותשחק ליום אחרון לאדם אימתי הוא נותן שכרה לעתיד לבוא, - ממי אתה למד מאברהם, על ידי שכתוב בו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה זכה לזקנה ואברהם זקן בא בימים. ועי׳ ב״ר פס״ב. ב) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג) אורך ימים בימינה לעתיד לבוא. בשמאלה עושר וכבוד בעוה״ז. אפילו שהוא בא להשמאיל לאדם עושר וכבוד. ממי אתה למד מאברהם על ידי שכתוב בו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט זכה לזקנה, ואברהם זקן. עי׳ שבת ס״ג. ומדרש תהלים ה. ב. ג) ר׳ אחא פתח (תהלים עא) וגם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני, א״ר אחא לא היא זקנה ולא היא שיבה, אלא שאם נתת לי זקנה (בימים) תן לי שיבה עמה (בהדרת פנים), ממי אתה למד מאברהם, ע״י שכתוב בו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט זכה לזקנה - ואברהם זקן. ובסגנון אחר במדרש משלי פט״ז לא. עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא (משלי ט״ז:ל״א) אם ראית אדם שהוא מתעסק בתורה ובמעשים טובים ובגמילות חסדים, עתיד לזכות לעטרת שיבה. לכך נאמר בדרך צדקה תמצא. בא ולמד מאברהם, מתוך שחלק כבוד למלאכי השרת, זכה לעטרת שיבה. שנאמר ואברהם זקן בא בימים וכל כך למה בדרך צדקה תמצא. והיכן מצינו שעשה צדקה דכתיב והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה. ועי׳ לעיל פט״ו מאמר פב.
ואברהם זקן, כתיב עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא (משלי ט״ז:ל״א) ר׳ מאיר אזל לממלא ראה אותן כולן שחורי ראש, אמר להן תאמר ממשפחת בית עלי אתם דכתיב (שמואל א ב׳:ל״ג) וכל מרבית ביתך ימותו אנשים, אמרו לו ר׳ התפלל עלינו, אמר להם לכו וטפלו בצדקה ואתם זוכים לזקנה, מ״ט עטרת תפארת שיבה, והיכן היא מצויה בדרך צדקה תמצא. ממי אתה למד מאברהם שכתוב בו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט (בראשית י״ח:י״ט) זכה לזקנה ואברהם זקן בא בימים. (בראשית רבה נט. א)
[יב]
לעיל מאמר יא. ועי׳ תנחומא חיי שרה ג. ותנ״י שם סוף א״ב, אגדת בראשית פל״ד. ובתנ״י חיי שרה א. מהו רצון תעטרני שבירך לאברהם בזקנה שנאמר ואברהם זקן. ובמדרש הגדול פ׳ לך טו. ה. כך אמר הקב״ה לאברהם באיזו ברכה אברכך אם בכסף וזהב כבד בירכתיך בו דכתיב ואברהם כבד במקנה בכסף ובזהב, ואם אברכך בכל הטובות כולן כבר ברכתיך בכל דכתיב וה׳ ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א) אלא ברכה זו שאני מברכך שלא יפסקו מבניך ומבני בניך דוגמה שלך עד סוף כל הדורות. ועי׳ בתורה שלמה לעיל פט״ו מאמר ס׳ בבאור.
ואברהם זקן, כתיב (משלי ט״ז:ל״א) עטרת תפארת שיבה מי גרם לאברהם כל הכבוד הזה, כשהלך בדרך צדקות דכתיב ואברהם זקן, א״ל הקב״ה דיו לעבד להיות כרבו, משל למה״ד למלך שהיה לו אוהב א״ל לאוהבו מה אתן לך כסף וזהב יש לך, עבדים ושפחות שדות וכרמים יש לך, אלא אתן עטרה שבראשי ואשים בראשך, כך אמר הקב״ה לאברהם כסף וזהב הרי נתתי לך שנאמר ואברהם כבד מאד במקנה (בראשית י״ג:ב׳) וגו׳ אלא מה אתן לך עטרה שבראשי שכשראה דניאל אמר ושער ראשה כעמר נקא (דניאל ז׳:ט׳) וכתיב ואברהם זקן. (תנחומא חיי שרה ד)
[יג]
לעיל מאמר יא. בבאור בזקנה ואינו בימים, יש שזקנה קופצת עליו ואינו בימים ויש שהוא בימים ואין בו הדרת זקנה.
ואברהם זקן בא בימים, א״ר אחא יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים, בימים ואינו בזקנה, אבל כאן זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה. (בראשית רבה נט)
[יד]
בדיפלון פי׳ בערוך ערך דיפלון בשני עולמות העוה״ז והעוה״ב, ובלע״ז כפול, דופלו. ועי׳ לעיל מאמר ח. בפילון מפולש לחיי העוה״ב. ובערוך ערך פלן ג׳ כלומר מקום מפולש ואורח ישר. ובכת״י ילקוט מעין גנים נכנס בפילון פי׳ נכנס בשער. באותן הימים בויק״ר פי״ח עד אשר לא יבואו ימי הרעה אלו ימי זקנה, ובמדרש קהלת יב. א. אלו ימי הזקנה, והגיעו שנים אלו היסורין.
בא בימים, ר״י אמר בא בדיפלון, ר׳ אבא אמר בא בפילון מפולש לחיי העוה״ב, אמר ר׳ יצחק באותן הימים שכתוב בהן עד אשר לא יבואו ימי הרעה (קהלת י״ב:א׳). (בראשית רבה נט)
[טו]
לעיל מאמר ח. יד. ולקמן טז. בוילון לעיל מאמר יד. הגי׳ בפילון.
בא בימים, מהו בא בימים, ר׳ יוחנן אמר בוילון של העולם הזה, ור׳ אליעזר אמר בעולם הזה ובעולם הבא, לכך נאמר בא בימים, אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת וגו׳ (בראשית י״ב:ז׳) התנה לו מה שבעולם הזה ומה שבעולם הבא, לכך נאמר בא בימים. (תנחומא ישן חיי שרה ו)
[טז]
לעיל מאמר ח. יד. טו. ובזח״א קכו. ואברהם זקן בא בימים וגו׳. נכנס באריכות הימים לעולם הבא כו׳ ר״ב אר״י באותו העולם שהוא ימים ולא בעולם הזה שהוא לילה. אר״י באותם העולמות שהם ימים באותם ההנאות והכסופין שהוא נוחל. ועי׳ זח״א קכ״ט. קל: קמב: רכד. רנח:
בא בימים, בירכו בבנים ובבני בנים, והיקנה לו העולם הזה והעולם הבא שנאמר ואברהם זקן בא בימים לא בימיו של אברהם הכתוב מדבר אלא יום אחד מן העולם הזה, ויום אחד מן העולם הבא. (אליהו רבה פ״ה)
[יז]
בתוס׳ בהדר זקנים כותב בא בימים מיום שלא היה כי אם ב״א ימים כלומר ג׳ שנים הכיר את בוראו.
בא בימים, שהטעימו הקב״ה מעין העוה״ב. (מדרש אגדה)
[יח]
עי׳ לעיל פ׳ י״ח מאמר קנח. בבאור. ובערוך ע׳ דוכסן מ״ש מילמדנו כאן, ובמדרש הגדול גורס בסוף המאמר הא אין זקנתו כזקנת אחרים אלא זקנה של כבוד דכתיב ואברהם זקן, ופי׳ התוס׳ בהדר זקנים מביא דברי המדרש הנ״ל אבל גבי אברהם למה כתיב זקן הרי לא היה לו אשה רעה שהרי אשתו מכבדתו ביותר וקראתו אדון דכתיב ואדוני זקן. י״ל שנזקן מפני כעס שידע שישמעאל יצא לתרבות רעה. עוי״ל עפ״ד המדרש לעיל מאמר א. ו. שברכו בזקנה. וצ״ע האיך היה לפניו הגירסא בתנחומא. ובכת״י נר השכלים בכל, אפי׳ באשתו שהיא קוראה לו אדוני שנא׳ ואדוני זקן.
ואברהם זקן וגו׳, א״ר יהושע ב״ר נחמני מפני ארבע דברים הזקנה קופצת על האדם. מפני היראה ומפני כעס בנים, מפני אשה רעה ומפני המלחמות. וגו׳ ומפני אשה רעה דכתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים (מלכים א י״ד:א׳) אבל אברהם אשתו מכבדתו וקראהו אדוני שנאמר ואדוני זקן ועליה נאמר אשת חיל עטרת בעלה (משלי י״ב:ד׳) לפיכך כתיב ביה וה׳ ברך את אברהם בכל. (תנחומא חיי שרה ב)
[יט]
עי׳ לעיל פכ״א מאמר ע׳.
וה׳ ברך את אברהם בכל, כשמתה שרה כתב עליו שברכו, למה, שלא יהיו באי עולם אומרים לא נתברך אברהם אלא מחמת שרה אלא הריני מברכו אחר מיתתה, לכך נאמר וה׳ ברך את אברהם למה כי אחד קראתיו ואברכהו (ישעיהו נ״א:ב׳). (תנחומא חיי שרה ד)
[כ]
עי׳ לעיל פי״ב מאמר פה. פו. פכ״ג מאמר לב.
וה׳ ברך את אברהם בכל, כל זמן שהיה אברהם קיים היה שובע שנא׳ ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכל, כשמת מהו אומר ויהי רעב בארץ (בראשית כ״ו:א׳). (תוספתא סוטה פרק י)
[כא]
לעיל פי״ג מאמר ד. בבאור וצרף לכאן. ובמנוה״מ לר״י אלנקוה ח״ד צד קלח. גורם בנערותו הוא אומר ואעשך לגוי גדול וגו׳ ובזקנותו מה הוא אומר ואברהם זקן בא בימים וגו׳. ובסגנון אחר הוא הדרש לעיל פי״ג מאמר כא. מתדב״א וכן הוא בתנ״י עקב ה. זש״ה והיה ראשיתך מצער ללמדך שכל המצטער מתחילתו נוח לו בסופו ואין לך שמצטער יותר מאברהם שהושלך בכבשן האש, וגלה מבית אביו, ורדפו אחריו ששה מלכים, ונתנסה בעשר נסיונות, וקבר את שרה ולבסוף נחה ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך וגו׳, ובתוספתא קדושין פ״ה. וכן אתה מוצא באברהם אבינו שברכו המקום וגידלו בזקנותו יותר מבנערותו שנא׳ ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכל.
וה׳ ברך את אברהם בכל, ר׳ נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה כו׳ משמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו. בנערותו מהו אומר וקוי ה׳ יחליפו כח (ישעיהו מ׳:ל״א) בזקנותו מהו אומר עוד ינובון בשיבה (תהלים צ״ב:ט״ו) וכן הוא אומר באברהם אבינו ואברהם זקן וה׳ ברך את אברהם בכל. (משנה קידושין פ״ד)
[כב]
לעיל פי״ב מאמר סד. בבאור וצרף לכאן. ובתנחומא ישן חיי שרה א. ואברהם זקן בא בימים זה שאמר הכתוב כי אתה תברך צדיק וגו׳ (תהלים ה. יג), משנברא העולם עד שעמד אברהם היה הקב״ה מברך את עולמו. שכיון שברא לאדם ולחוה הוא ברכן שנאמר ויברך אותם אלהים וגו׳ (בראשית א. כח) בירך לנח ולבניו שנאמר ויברך אלהים את נח ואת בניו (שם, ט, א.) כיון שעמד אברהם עשאו אב לכל הבריות שנאמר והיה ברכה, הוי כי אתה תברך צדיק ה׳ כצנה רצון תעטרנו (תהלים ה׳ יג.) שגעשה לו הקב״ה כמגן הזה. שנאמר אנכי מגן לך (בראשית ט״ו:א׳) ואין צנה אלא מגן, שנאמר ונשא הצינה הולך לפניו (שמואל א י״ז:ז׳). מהו רצון תעטרנו שבירך לאברהם בזקנה שנאמר ואברהם זקן. ובב״ר שם דורש פסוקים אחדים על ברכתו של אברהם. על כן ברכך אלהים לעולם (תהלים מה). וה׳ ברך את אברהם בכל. וכ״ה בזהר חדש נב. ישא ברכה מאת ה׳ (תהלים כד) ואברהם זקן וה׳ ברך את אברהם בכל. וכ״ה במדרש תהלים מזמור כד. ויש במדרשים הרבה רמזים לברכתו של אברהם ראה בתנחומא נח. ו. תנ״י שם ז. תנחומא תולדות ט. וישלח י. ויחי ז. פסקתא רבתי פמ״ג. מדרש תהלים הוצאת בובר בהוספה מזמור קיט ג. אדר״נ מכת״י שכטר פ״א. ובספר המעשיות גסטר צד קא. ובאותיות דר״ע אמר הקב״ה בבי״ת ברכתי את אזרחי (אברהם) וכו׳, ברך האזרחי בבית מנין שנאמר וה׳ ברך את אברהם בכל. ובלקח טוב נשא יברכך ה׳, בזקנה כענין שנאמר ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכל.
וה׳ ברך את אברהם בכל, אברהם היה מברך את הכל שנאמר ונברכו בך כל משפחות האדמה (בראשית י״ב:ג׳) ומי מברך את אברהם הקב״ה שנא׳ וה׳ ברך את אברהם בכל (בראשית רבה נ״ט ה)
[כג]
תנ״י בהעלותך יג. במדב״ר טו. יב.
וה׳ ברך את אברהם בכל, זש״ה ה׳ צדיק יבחן וגו׳ (תהלים י״א:ה׳) אין הקב״ה מעלה את האדם לשררה עד שבוחן ובודק אותו תחלה, וכיון שהוא עומד בנסיונו הוא מעלה אותו לשררה. וכן אתה מוצא באברהם אבינו נסהו הקב״ה בעשר נסיונות ועמד בהן, ואח״כ ברכו וה׳ ברך את אברהם בכל. (תנחומא בהעלותך ח)
[כד]
מובא בתוספתא קדושין פ״ה. בשינויים. ר״א המודעי אומר זו איסטגנינות גדולה שהיתה בידו של אברהם אבינו כו׳, מידה שנייה שלא מרד עשו בימיו. מידה שלישית שעשה ישמעאל תשובה בימיו. וראה לקמן מאמר ל. בבאור. ובמדרש החפץ כת״י מהו בכל שלא מרד ישמעאל בחייו ועי׳ לקמן כה. ט. ובב״ר פנ״ט וה׳ ברך את אברהם בכל, ר׳ יהודה ור׳ נחמיה, ר״י אמר שנתן לו נקבה, א״ל ר״נ עיקר ביתו של מלך אין כתיב בה ברכה. אלא וה׳ ברך את אברהם בכל. שלא נתן לו בת כל עיקר (ובפי׳ ב״ר גורס ומפרש והלא עיקר ברייתו של מלך אין כתיב ברכה כלומר בתחלת בריאת האשה שהיתה ראשונה לכל נשים ועיקר בעולמו של מקום לא מצינו שכתוב בה ברכה שלא ייחד לה הקב״ה ברכה בפני עצמה אלא עם אדם נתברכה ויאמר להם פרו ורבו ואת אמרת הכא ברך את אברהם בכל בנקבה. ויש נוסחאות שונות עיקר בתו, וי״ג עקר בריתו ובאורים שונים נאמרו בזה במפרשי המדרש עי׳ יפ״ת). ובגמ׳ ב״ב קמא. מובא דרש הנ״ל. א״ר חסדא בת תחלה סימן יפה לבנים. א״ד דמרביא לאחהא, ואיכא דאמרי דלא שלטא ביה עינא בישא, א״ר חסדא ולדידי בנתן עדיפן לי מבני, ואיבעית אימא הא מני ר׳ יהודה היא. הי ר׳ יהודה אילימא ר׳ יהודא דבכל, דתניא וה׳ ברך את אברהם בכל, ר׳ מאיר אומר שלא היה לו בת, ר׳ יהודה אומר שהיתה לו בת ובכל שמה. אימר דשמעת ליה לר׳ יהודה ברתיה נמי לא חסריה רחמנא לאברהם דעדיפא מבן מי שמעת ליה. ובתוס׳ שם בת היתה לו ובכל שמה, וא״ת ולמה לא השיאה ליצחק למאן דאמר בסנהדרין נח: דגוי מותר באחותו. וי״ל דשמא קטנה היתה ולא רצה עדין להשיאה ליצחק אי נמי מהגר היה לו ולא משרה ולכך לא רצה להשיאה ליצחק, ע״כ. ואינו מבואר למ״ד דהיה לו בת למי השיאה. ומצאתי בכת״י ילקוט תימני מעין גנים מביא מאמר תמוה, שאינו ידוע לי מקורו. נולדה לו בת ושמה בכל ולמי נישאת לשם בן נח והולידה אבנר בן נר. (ובעל המלקט מוסיף ע״ז. מה המובן בדברים אלו? התשובה, מובנו הוא שהשיגה נפשו שלמות במדה שהגיעה לבקש את החכמה מאת השכל, וזהו המובן של נשאת לשם בן נח ואמרם והולידה אבנר בן נר כלומר נהיה לשכל האנושי תוצאה משלמותה. ביאור זה הוא תרגום מלשון ערבית). גם הרמב״ן בפירושו כ׳ לבאר דאין הכונה במאמר זה ובכל שמה כפשוטו רק סוד גדול נרמז כאן, וחולק על דברי האבן עזרא בפי׳ שכ׳ ודרש שבתו היתה שמה בכל צריך להוסיף בי״ת משרת (היה לו לאמר בבכל) -[וראיתי בילקוט תימני כת״י גורס נולדה לו בת ושמה ״כל״ וכן בכת״י חמאת החמדה לקמן מאמר ל. ולפ״ז נ״ש קושית האע״ז ועי׳ לעיל פ״ב מאמר ע״ה. עבד ששמו ״כל״]. - וכתב ע״ז הרמב״ן בפירושו: ובאמת שאין הכוונה לאחרים והמחלוקת להם עם ר׳ יהודה להודיע אותנו שם הבת הזאת בלבד, וחלילה להם שיוציאו ברכתו של אברהם שהיא גדולה וכללית לענין זה שיאמר הכתוב כי ברך אותו השם בבת אחת ששמה כך, אבל אחרים חדשו בפירוש הכתוב זה, ענין עמוק מאד ודרשו בזה סוד מסודות התורה ואמרו כי בכל תרמוז על ענין גדול כו׳. ומבואר זה במדרשו של ר׳ נחוניא בן הקנה (בספר הבהיר מובא לשונו לקמן מאמר לב.) ואלו ידע זה המתהדר בסודותיו תאלמנה שפתיו מהלעיג על דברי רבותינו ולכן כתבתי זה לסכור פי הדוברים על צדיק עתק ע״כ עי״ש. ורבינו בחיי כתב בענין זה והרמב״ן ז״ל גלהו בפרוש והרחיב בו הביאור יותר מדי וכן האריכו בזה המקובלים הראשונים בס׳ לבנת הספיר והציוני כ׳ במלה הזאת נכנס ונסתם סוד נורא ונשגב ומופלא עד נצח. ועי׳ ברקנטי ומ״ש ר׳ מאיר אבוסאולה ז״ל בבאורו על הרמב״ן. ובס׳ אמונת חכמים לאביעד שר שלום פ״ו. ובספר הפרדס להרמ״ק ז״ל מאמר פ״ב. תלויה בצוארו גו׳ תלאה בחמה עי׳ בפי׳ הרשב״א בע״י ובמהרש״א וכן כתבו גם בעלי הילקוטים של מדרשי תימן כת״י נר השכלים וילקוט אלביחאני.
בכל, כתנאי וה׳ ברך את אברהם בכל, מאי בכל ר״מ אומר שלא היתה לו בת, ר׳ יהודה אומר שהיתה לו בת. אחרים אומרים בת היתה לו ובכל שמה. ר׳ אלעזר המודעי אומר, איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו. ר׳ שמעון בן יוחי אומר אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא. ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקב״ה בגלגל חמה. אמר אביי היינו דאמרי אינשי אידלי יומא אידלי קצירי. דבר אחר שלא מרד עשו בימיו. דבר אחר שעשה ישמעאל תשובה בימיו. (בבא בתרא טז:)
[כה]
בסוטה ה. דרש ר׳ עוירא זמנין אמר לה משמיה דרב אסי, וזמנין אמר לה משמיה דרב אמי, כל אדם שיש בו גסות הרוח, לסוף מתמעט שנאמר רומו מעט (איוב כד). ושמא תאמר ישנו בעולם, ת״ל ואיננו ואם חוזר בו נאסף בזמנו כאברהם אבינו שנאמר (שם) והומכו ככל יקפצון, כאברהם יצחק ויעקב, דכתיב בהו בכל, (בראשית כז) מכל, (שם לג) כל, ואם לאו וכראש שבלת ימלו (איוב כד).
בכל, ת״ר שלשה הטעימן הקב״ה בעוה״ז, מעין עוה״ב, אלו הן אברהם יצחק ויעקב. אברהם דכתיב ביה בכל, יצחק דכתיב ביה מכל (בראשית כ״ז:ל״ג), יעקב דכתיב ביה (בראשית ל״ג:י״א) כל. שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן, אברהם יצחק ויעקב, דכתיב בהו בכל, מכל, כל. וי״א אף דוד. ת״ר ששה לא שלט בהן מלאך המות, ואלו הן, אברהם יצחק ויעקב, משה אהרן ומרים. אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל, מכל, כל, וכו׳. ת״ר שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה, ואלו הן, אברהם יצחק ויעקב, משה אהרן ומרים ובנימין בן יעקב. אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל, מכל, כל. (ב״ב יז.)
[כו]
תלת, שלשה דברים דריש. ועי׳ לעיל מאמר כה. קילורין אוצר שלו. ועי׳ לעיל פי״ט מאמר ג. פכ״א מאמר ח.
בכל, ר׳ לוי אמר תלת, בכל שהשליטו ביצרו, בכל שעשה ישמעאל תשובה בחייו, בכל שלא חסר קילורין שלו כלום. ר״ל בשם ר׳ חמא אמר בכל שלא חזר ונסה אותו. (בראשית רבה נט)
[כז]
ראה בפירש״י עה״ת כאן. וכוונת המדרש כי בכל גימטריא נ״ב, שבישרוהו שיהיה לו ב״ן אחר נ״ב שנה מן ברית בין הבתרים.
וה׳ ברך את אברהם בכל, מהו בכל עד שהוא בין הבתרים בישרו שהיה נותן לו בן אחר חמשים ושתים שנה. כיצד ר׳ יוחנן ור׳ חנינא אומרים בן מ״ח שנה הכיר אברהם את בוראו, באותה שעה בישרו שהוא נותן לו בן אחר נ״ב שנה הוי וה׳ ברך את אברהם בכל. (תנ״י חיי שרה ו.)
[כח]
תנ״י חיי שרה ו׳ וראה לעיל פי״ד מאמר קלא. בבאור. ופס״ר פכ״ה.
וה׳ ברך את אברהם בכל, בכל בזכות מה, בזכות שהפריש מעשרות מכל שנאמר ויתן לו מעשר מכל (בראשית י״ד:כ׳). (תנחומא חיי שרה ד)
[כט]
בסגנון אחר בכ״י מדרש החפץ. בכל, מהו בכל לפי שנאמר ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב אבל בתחילה לא היתה לו קרקע כיון שקנה המערה נאמר לו בכל. ובכת״י מדרש הבאור בכל בקרקע שכיון שקנה שדה המכפלה נתברך.
בכל, שקנה קרקע שכת׳ בה וראשית כל בכורי כל (יחזקאל מ״ד:ל׳). (מדרש הגדול)
[ל]
מטבע, עי׳ לעיל פי״ב מאמר נג, זו טבעת בכת״י מדרש החפץ מובא ג״כ דרש זה. בכל זו טבעת של אברהם שכל מי שהיה רואה אותה ויש בו נגע או חולי מתרפא. ויש להעיר מגירסת התוספתא קידושין פ״ה זו איסטגנינות גדולה שהיתה בידו של אברהם אבינו, ואולי פירשו ״בידו״ ממש והיינו טבעתו. ומסיים שם בכת״י אלביחאני, ד״א בכל, כלומר אחר שמל עצמו נתברך בכל, ד״א אחר שבא לו יצחק נתברך בבנים ובנכסים ובחכמה. ובכת״י חמאת החמדה ד״א שהוליד בת ושמה ״כל״ ומשנולדה לו נתברך בכל ענין.
בכל, ד״א מטבע שהיה יוצא מתחת ידו. ואית דאמרי זו טבעת שהיה בה מרגלית וכל המסתכל בה מתרפא. (ילקוט תימני כת״י אלביחאני)
[לא]
לעיל פי״ב מאמר פ״א.
בכל, שבירכו בפי כל. (מדרש הגדול)
[לב]
בספר הבהיר לד. ומהיכן היה לאברהם בת הן דכתיב וה׳ ברך את אברהם בכל וכתיב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו (ישעיהו מג, ז.) האי ברכה בתו היתה או לא היתה אלא אמו הן בתו היתה מלה״ד למלך שהיה לו עבד תמים ושלם לפניו נסהו נסיונות ועמד בכלן אמר המלך מה אתן לעבד זה או מה אעשה לו אמר אין לי אלא אצונו לאחי הגדול ליעצו ולשמרו ולכבדו חזר העבד אצל אחיו הגדול למד מדותיו אהבו ושמח האח מאד וקראו אוהבי דכתיב זרע אברהם אהבי (ישעיה מא, ח.) אמר מה אתן לך או מה אעשה לך הנה כלי נאה עשיתי ובו מרגלית אחת אין כמוה והן סגולות מלאכים אתננה לו ויזכה במקומו הה״ד וה׳ ברך את אברהם בכל. ועי׳ מענין זה בזהר ח״א קכו. זהר חדש נא: קטז: ועוד עי׳ בזהר ח״ב לו. לז. סו. פג: זח״ג קמח. רעו: ובזהר ח״ב פז. כתיב ביה בישמעאל הנה ברכתי אותו וכתיב התם, וה׳ ברך את אברהם בכל. ועל כך כתיב (בישמעאל) ידו בכל. ועי׳ שם פו.
בכל, תנינן א״ר ברכיה מ״ד וה׳ ברך את אברהם בכל שהשרה שכינתו עמו. (זוה״ח כה.)
וְאַבְרָהָם סִיב עָאל בְּיוֹמִין וַייָ בָּרֵיךְ יָת אַבְרָהָם בְּכוֹלָא.
Avraham was old, advanced in days [years], and Hashem had blessed Avraham in all things.
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה
בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל
וְאַבְרָהָם סִיב (ח״נ: סֵיב) עָל בְּיוֹמִין וַה׳ בָּרֵיךְ יָת אַבְרָהָם בְּכוֹלָא
הערת מסורה: סֵיב ולא סִיב
א. בכל הנוסחים שבמהדורת שפרבר ״ואברהם זָקֵן״ מתורגם ״וְאַבְרָהָם סִיב״ בחיריק, וכן בתאג׳. ואולם הערת מסורה לתרגום קובעת: ״כולהון סֵיב, בר מן סחופיא וסוף פסוק״, כלומר רק זָקֵן הבא באתנח או בסוף פסוק מתורגם סִיב דוגמת ״וַאדֹנִי זָקֵן״ (בראשית יח יב) ״וְרִבּוֹנִי סִיב״.⁠
קליין, מסורה, עמ׳ 61 [סחיפא=אתנח במסורה הבבלית].
אבל כאן הנכון הוא ״וְאַבְרָהָם סֵיב״ בצירה כבדפוס סביוניטה.⁠
ועל פי הערת המסורה גם יא״ר גרס ״וְאַבְרָהָם סֵיב״, והוסיף: אולי סֵיב הוא פועל בעבר כמו ״וַאֲנִי זָקַנְתִּי״ (בראשית יח יג) ״וַאֲנָא סֵיבִית״, לעומת סִיב שהוא תואר [ורד״ק בפירושו כאן כתב ״ואברהם זקן – פועל עבר או תואר״. אבל ב״שרשים״ (ערך זקן) כתב שהוא תואר]. אבל ״מרפא לשון״ תמך בנוסחי תימן ״וְאַבְרָהָם סִיב״. וראה גם להלן ״ויהי כי זָקֵן יצחק״ (בראשית כז א).
בָּא בַּיָּמִים – נכנס לימי הזקנה
ב. ״בָּא בַּיָּמִים״ – ״עָל בְּיוֹמִין״. לא תרגם ״בא״ – ״אתא״, אלא בפועל ״עול״ לשון כניסה [כמו ״עוּלוּ אושפיזין״, הכנסו], על שם הכניסה לימי הזקנה, וכדברי רמב״ן לפסוק ״באים בימים (בראשית יח יא) – האדם בימי בחורותיו יקרא עומד בימים... אבל כאשר יזקין... יקרא בא בימים מפני שהוא כבא בארץ אחרת נוסע מעיר ובא אל עיר מיום ליום״.
ג. ״בָּא בַּיָּמִים״ – ״בְּיוֹמִין״ [ולא: בְּיוֹמֵי]. בלשון התלמוד צורת יוֹמֵי באה כתרגום יָמִים כגון ״מצוה למימני יומי ושבועי״ (מנחות סו עא) אבל בת״א יוֹמֵי נתייחדה לסמיכות בלבד כגון ״כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ״ (בראשית ג יד), ״כָּל יְמֵי אָדָם״ (בראשית ה ה) ״יוֹמֵי״.⁠
כמו שהבחין בשו״ת ״גינת ורדים״ (אבן העזר, כלל א סוף סימן יד) כשנשאל על נוסח ״ניכסין וקנינין״ שבכתובה ״דראוי לכתוב נכסי וקניני״. והשיב: ״לשון תלמוד לחוד ותרגום אנקלוס לחוד: אמרינן מצוה למימני יומי ושבועי ולא אמרינן ״יומין״ ואנקלוס מתרגם ״בא בימים – על ביומין״. על כן מוטב לתפוס לשון התלמוד ולומר לשון מבורר ולא לומר לשון שאפשר לקבל הטעות״.

פרשה נט

[א] וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים – כְּתִיב: עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא (משלי ט״ז:ל״א), רַבִּי מֵאִיר אֲזַל לְמַמְלָא, רָאָה אוֹתָן כֻּלָּן שְׁחוֹרֵי רֹאשׁ, אָמַר לָהֶם תֹּאמַר מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית עֵלִי אַתֶּם, דִּכְתִיב: וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים (שמואל א ב׳:ל״ג), אָמְרוּ לֵיהּ רַבִּי הִתְפַּלֵּל עָלֵינוּ, אָמַר לָהֶם לְכוּ וְטַפְּלוּ בִּצְדָקָה, וְאַתֶּם זוֹכִים לְזִקְנָה, מַה טַעֲמֵיהּ, עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה. וְהֵיכָן הִיא מְצוּיָה, בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא. מִמִּי אַתָּה לָמֵד מֵאַבְרָהָם, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וְשָׁמְרוּ דֶרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית י״ח:י״ט), זָכָה לְזִקְנָה, וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים.
[ב] עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן (משלי ל״א:כ״ה), עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ שֶׁל תּוֹרָה, וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, אֵימָתַי הִיא שׂוֹחֶקֶת, מַתַּן שְׂכָרָהּ לֶעָתִיד לָבוֹא, מִמִּי אַתָּה לָמֵד מֵאַבְרָהָם, עַל יְדֵי שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה (בראשית י״ח:י״ט), זָכָה לְזִקְנָה, וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עשֶׁר וְכָבוֹד (משלי ג׳:ט״ז). אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, לֶעָתִיד לָבוֹא, בִּשְׂמֹאולָהּ עשֶׁר וְכָבוֹד, בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲפִלּוּ שֶׁהוּא בָּא לְהַשְּׂמְאִיל לְאָדָם עשֶׁר וְכָבוֹד, מִמִי אַתָּה לָמֵד מֵאַבְרָהָם, עַל יְדֵי שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית י״ח:י״ט), זָכָה לְזִקְנָה, וְאַבְרָהָם זָקֵן.
[ג] רַבִּי יִצְחָק פָּתַח: וְגַם עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה אֱלֹהִים אַל תַּעַזְבֵנִי (תהלים ע״א:י״ח), אָמַר רַבִּי אַחָא לֹא הִיא זִקְנָה וְלֹא הִיא שֵּׂיבָה, אֶלָּא שֶׁאִם נָתַתָּ לִי זִקְנָה תֵּן לִי שֵׂיבָה עִמָּהּ, מִמִּי אַתָּה לָמֵד מֵאַבְרָהָם, עַל יְדֵי שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית י״ח:י״ט), זָכָה לְזִקְנָה, וְאַבְרָהָם זָקֵן.
[ד] רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק פָּתַח: רֹדֵף צְדָקָה וָחֶסֶד וגו׳ (משלי כ״א:כ״א), כַּד דְּמָךְ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק דַּהֲוָה מְרַקֵּד אַתְּלַת שִׁבְשִׁין, נְפַקִין רוּחִין וְעַלְעוֹלִין וַעֲקָרוּן כָּל אִילָנַיָּא טָבַיָּא דְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, לָמָּה כֵן, דַּהֲוָה לָקֵיט מִנְהוֹן שִׁבְשִׁין וּמְהַלֵּךְ קֳדָם כַּלָּה, וַהֲווֹ רַבָּנָן אָמְרִין לָמָה עָבֵיד כְּדֵין, לָמָה הוּא מְבַזֶּה אֶת אוֹרָיְתָא, אָמַר רַבִּי זְעִירָא שִׁבְקוּתֵיהּ דְּהוּא יָדַע מָה הוּא עָבֵיד. כַּד דְּמָךְ נְפַקוּ לְמִגְמַל לֵיהּ חֶסֶד, וְנַחֲתָה שִׁבְשְׁבָה דְנוּר, וְאִתְעֲבִידַת כְּמוֹ שִׁבְשְׁבָה דַּהֲדַס, וְאַפְסִיקַת בֵּין עַרְסָא לְצִבּוּרָא, אֲמַרִין חֲמוֹן דְּהָדֵין סָבָא דְקָאֵי וְלָעֵי דְּקָמָה לֵיהּ שִׁבְשַׁתֵּיהּ.
דָּבָר אַחֵר: רֹדֵף צְדָקָה (משלי כ״א:כ״א), זֶה אַבְרָהָם, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ (בראשית י״ח:י״ט), וָחֶסֶד וגו׳ כְּדִלְעֵיל.
[ה] יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן וגו׳ (תהלים מ״ה:ג׳), נִתְיַפִּיתָ בָּעֶלְיוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה (ישעיהו ל״ג:ז׳), נִתְיַפִּיתָ בַּתַּחְתּוֹנִים, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ (בראשית כ״ג:ו׳). עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם (תהלים מ״ה:ג׳), וַה׳ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. מִי יַעֲלֶה בְּהַר ה׳ (תהלים כ״ד:ג׳), זֶה אַבְרָהָם, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה (בראשית כ״ב:י״ב). וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ (תהלים כ״ד:ג׳), זֶה אַבְרָהָם, עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם (בראשית י״ט:כ״ז). נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב (תהלים כ״ד:ד׳), אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל (בראשית י״ד:כ״ג). וּבַר לֵבָב, חָלִלָה לְךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה (בראשית י״ח:כ״ה). אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי (תהלים כ״ד:ד׳), זֶה נַפְשׁוֹ שֶׁל נִמְרוֹד. וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה (תהלים כ״ד:ד׳), הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה׳ אֵל עֶלְיוֹן (בראשית י״ד:כ״ב). יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה׳ וּצְדָקָה (תהלים כ״ד:ה׳), וְאַבְרָהָם זָקֵן וַה׳ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם. אַבְרָהָם הָיָה מְבָרֵךְ אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנִבְרְכוּ בְךָ (בראשית י״ב:ג׳), מִי בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרְכוֹ, וַה׳ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. משֶׁה [עשה] נִסָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה (דברים ל״ד:י״א-י״ב), וּמִי הוּא נִסּוֹ שֶׁל משֶׁה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבֶן משֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה׳ נִסִּי (שמות י״ז:ט״ו). דָּוִד רוֹעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל (דברי הימים א י״א:ב׳), מִי הוּא רוֹעֶה שֶׁל דָּוִד, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ רֹעִי לֹא אֶחְסָר (תהלים כ״ג:א׳). יְרוּשָׁלַיִם אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ (ישעיהו ס׳:ג׳), וּמִי הוּא אוֹרָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: וְהָיָה לָךְ ה׳ לְאוֹר עוֹלָם (ישעיהו ס׳:י״ט).
[ו] וְאַבְרָהָם זָקֵן – זָקֵן זֶה קָנָה שְׁנֵי עוֹלָמוֹת. שְׁלשָׁה נִכְתָּרִים בְּזִקְנָה וּבְיָמִים, וּשְׁלָשְׁתָּן הָיוּ רֹאשׁ לְנִסָּיוֹן, אַבְרָהָם, יְהוֹשֻׁעַ וְדָוִד. אַבְרָהָם רֹאשׁ לָאָבוֹת, יְהוֹשֻׁעַ רֹאשׁ לַמַּלְכוּת מִשֵּׁבֶט אֶפְרָיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק (שופטים ה׳:י״ד), זֶה יְהוֹשֻׁעַ. דָּוִד רֹאשׁ לַמַּלְכוּת מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה.
אָמַר רַבִּי אַחָא יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁהוּא בְּזִקְנָה וְאֵינוֹ בְּיָמִים, בְּיָמִים וְאֵינוֹ בְּזִקְנָה, אֲבָל כָּאן זִקְנָה כְּנֶגֶד יָמִים וְיָמִים כְּנֶגֶד זִקְנָה. בָּא בַּיָּמִים, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר בָּא בִּדְיוֹפְלִין, רַבִּי אַבָּא אָמַר בָּא בְּכִפְלוֹן מְפֻלָּשׁ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּאוֹתָן הַיָּמִים שֶׁכָּתוּב בָּהֶן: עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה (קהלת י״ב:א׳).
[ז] וַה׳ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל – רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יוּדָן אָמַר שֶׁנָּתַן לוֹ נְקֵבָה. אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה עִקַּר בֵּיתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ אֵין כָּתוּב בָּהּ בְּרָכָה, אֶלָּא וַה׳ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, שֶׁלֹא נָתַן לוֹ בַּת כָּל עִקָּר. רַבִּי לֵוִי אָמַר תְּלַת, בַּכֹּל, שֶׁהִשְׁלִיטוֹ בְּיִצְרוֹ. בַּכֹּל, שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה בְּחַיָּיו. בַּכֹּל, שֶׁלֹא חָסֵר קֵלָרִין שֶׁלּוֹ כְּלוּם. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא אָמַר בַּכֹּל, שֶׁלֹא חָזַר וְנִסָּה אוֹתוֹ.
[פרשת חיי שרה]
[א] וְאַבְרָהָם זָקֵן – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, הָיָה רוֹכֵב עַל חֲמוֹר וְהִגִּיעַ עוֹנַת תְּפִלָּה, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה, יֵרֵד. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד, שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו מִפְּנֵי הַמָּעוֹת שֶׁהֵן עַל גַּבֵּי חֲמוֹרוֹ אוֹ שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִן הַגּוֹיִם וּמִן הַלִּסְטִים, יְהֵא מִתְפַּלֵּל כְּשֶׁהוּא רוֹכֵב. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֹאת אוֹמֶרֶת, הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא דַעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו וְיִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אִם כִּוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ בַּתְּפִלָּה, יְהֵא מֻבְטָח שֶׁתְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ (תהלים י׳:י״ז). וְאֵין לְךָ אָדָם שֶׁכִּוֵּן לִבּוֹ וְדַעְתּוֹ לַתְּפִלָּה כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁאָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ זְכוּת שֶׁלֹּא לְהַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם, הִתְחִיל מְשַׁבְּחוֹ וְאָמַר לוֹ: יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם וְגוֹ׳ (תהלים מ״ה:ג׳). אָמַר לוֹ: אֵי זֶה הַיֹּפִי שֶׁלִּי, אֲנִי וּבְנִי נִכְנָסִין לָעִיר וְאֵין בְּנֵי אָדָם מַכִּירִין בֵּין הָאָב לַבֵּן. מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אָדָם חַי מֵאָה וּמָאתַיִם שָׁנָה וְלֹא הָיָה מַזְקִין. אָמַר אַבְרָהָם: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, צָרִיךְ אַתָּה לְהַפְרִישׁ בֵּין הָאָב לַבֵּן וּבֵין נַעַר לַזָּקֵן, שֶׁיִּתְכַּבֵּד הַזָּקֵן בַּנַּעַר. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֶּיךָ, מִמְּךָ אֲנִי מַתְחִיל. הָלַךְ וְלָן בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה וְעָמַד בַּבֹּקֶר. כֵּיוָן שֶׁעָמַד, רָאָה שֶׁהִלְבִּין שְׂעַר רֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשִׂיתָנִי דֻּגְמָא. אָמַר לוֹ: עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה (משלי ט״ז:ל״א), וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה (משלי כ׳:כ״ט). לְכָךְ נֶאֱמַר: וְאַבְרָהָם זָקֵן.
[ב] וְאַבְרָהָם זָקֵן – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נַחְמָנִי, מִפְּנֵי אַרְבָּעָה דְבָרִים הַזִּקְנָה קוֹפֶצֶת עַל אָדָם, מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמִפְּנֵי כַעַס בָּנִים וּמִפְּנֵי אִשָּׁה רָעָה וּמִפְּנֵי הַמִּלְחָמוֹת. מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, מִדָּוִד, דִּכְתִיב: וְלֹא יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ י״י (דברי הימים א כ״א:ל׳). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו? וְדָוִיד זָקֵן (דברי הימים א כ״ג:א׳). מִפְּנֵי כַעַס בָּנִים, מֵעֵלִי, דִּכְתִיב: וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל (שמואל א ב׳:כ״ב). מִפְּנֵי הַמִּלְחָמוֹת, מִיהוֹשֻׁעַ, שֶׁלְּאַחַר שֶׁעָשָׂה מִלְחָמוֹת עִם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, מַה כְּתִיב בּוֹ, וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים (יהושע כ״ג:א׳). וּמִפְּנֵי אִשָּׁה רָעָה, דִּכְתִיב: וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים (מלכים א י״א:ד׳). אֲבָל אַבְרָהָם, אִשְׁתּוֹ מְכַבְּדַתּוּ וְקוֹרְאַתּוּ אֲדֹנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲדֹנִי זָקֵן. וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר, אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ (משלי י״ב:ד׳). לְפִיכָךְ כְּתִיב בֵּהּ, וַי״י בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.
[ג] וְאַבְרָהָם זָקֵן – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת י״י (תהלים ק״ד:א׳). מָה רָאָה דָוִד לְבָרֵךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּנֶּפֶשׁ? שֶׁהַנֶּפֶשׁ רוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה. תְּקַלֵּס נֶפֶשׁ שֶׁרוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁרוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה. הַנֶּפֶשׁ מְשַׁמֶּרֶת אֶת הַגּוּף, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁמֵּר אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. תְּקַלֵּס נֶפֶשׁ הַמְשַׁמֶּרֶת אֶת הַגּוּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מְשַׁמֵּר אֶת עוֹלָמוֹ וְכוּ׳. מַה הוּא י״י אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד. דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר, גָּדוֹל הָיִיתָ עַד שֶׁלֹּא בָרָאתָ עוֹלָמֶךָ. וּמֵאֵימָתַי נִתְגַּדַּלְתָּ? מִשֶּׁבָּרָאתָ עוֹלָמֶךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: י״י אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם צָר אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ עַל הַטַּבְלָא, הַטַּבְלָא גְּדוֹלָה מִצּוּרָתוֹ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא גָּדוֹל וְאִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ גְּדוֹלָה מִכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. בַּשָּׁמַיִם כְּתִיב: הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ (מלכים א ח׳:כ״ז). וּבָאָרֶץ כְּתִיב: מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיהו ו׳:ג׳). וְהַשָּׁמַיִם כָּלוּ בַּזֶּרֶת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן (ישעיהו מ׳:י״ב). וְהָאָרֶץ שְׁלִישׁ זֶרְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ (ישעיהו מ׳:י״ב). וְכָל הַיַּמִּים וּנְהָרוֹת מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם (ישעיהו מ׳:י״ב). וְאוֹמֵר: כִּי בְּיָהּ י״י צוּר עוֹלָמִים (ישעיהו כ״ו:ד׳). מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: צוּר עוֹלָמִים. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָמִים חֲשׁוּבִין לְפָנָיו כִּכְלוּם, שֶׁהֲרֵי בַּחֲצִי הַשֵּׁם נִבְרְאוּ וְהָיוּ הוֹלְכִין וּמִתְמַתְּחִין עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָמִים, אֶלָּא שֶׁאָמַר לָהֶם דַּי, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי אֵל שַׁדַּי (בראשית י״ז:א׳). מַהוּ שַׁדַּי? שֶׁאָמַרְתִּי לָעוֹלָם דַּי. לְכָךְ נֶאֱמַר: י״י אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה בַיִת וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה עֲלִיָּה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשֶּׁמָּתַח אֶת הַכִּסֵּא וְאַחַר כָּךְ בָּנָה עֲלִיָּה. וּמִשֶּׁבָּנָה עֲלִיָּה הֶעֱמִיד אוֹתָן עַל מָה, עַל הָאֲוִיר, וְאַחַר כָּךְ הִתְקִין מַרְכְּבוֹתָיו עֲנָנִים, וְאַחַר כָּךְ הִתְקִין הָאִצְטַבָּא. בָּא דָוִד וּפֵרַשׁ, הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ, לֹא בִנְחֹשֶׁת וְלֹא בְּבַרְזֶל אֶלָּא בְקוֹרוֹת וּבִגְזֻזְטְרָאוֹת שֶׁל מַיִם. וְאַחַר כָּךְ בָּנָה אֶת הָעֶלְיוֹנִים, לֹא בְאֶבֶן וְלֹא בְגָזִיז אֶלָּא רְכָסָיו שֶׁל מַיִם עַל עֲלִיּוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם עוֹשֶׂה סַרְגְּלָא שֶׁלּוֹ חֲזָקָה בְּבַרְזֶל בְּכֶסֶף וּבְזָהָב לִשָּׂא אֶת כָּל מַשָּׂאוֹ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עוֹשֶׂה סַרְגְּלָא שֶׁלּוֹ עָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, אִם הָיָה לְפָנָיו דֶּרֶךְ שֶׁל שְׁקִיעָה, מְהַלֵּךְ עַל הָאֲבָנִים שֶׁהֵן קָשִׁין. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ אֶת הֶעָנָן שֶׁהוּא נִרְאֶה וּמְהַלֵּךְ עַל הָרוּחַ שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, מִסָּבִיב לוֹ סַרְדְּיוֹטִין גִּבּוֹרִין וּמַלְבִּישָׁן כְּלֵי זַיִן וְשִׁרְיוֹנִין. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, סַרְדְּיוֹטָיו אֵינָן נִרְאִין, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת. וְהָרוּחַ מוֹצִיא בָרָק, שֶׁנֶּאֱמַר: מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט. מִשֶּׁבָּרָא רָקִיעַ בָּרָא מַלְאָכִים. וּבָרָא אֵשׁ שֶׁל גֵּיהִנָּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, שֶׁאֵין כְּתִיב בּוֹ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. אֲבָל חֲלָלוֹ שֶׁל גֵּיהִנָּם, שְׁנֵי אֲלָפִים שָׁנָה קֹדֶם, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה (ישעיהו ל׳:ל״ג). כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁקּוֹנֶה עֲבָדִים וְאָמַר לְשַׁמָּשָׁיו עֲשׂוּ לִי אִסְפְּתוֹן, שֶׁאִם יִמְרְדוּ הָעֲבָדִים יִשְׁמְעוּ מִפִּי סְפִקוּלָא. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ בָּרָא גֵּיהִנָּם שֶׁאִם יֶחֶטְאוּ בְּרִיּוֹתָיו יֵרְדוּ לְתוֹכָהּ, וּמִנַּיִן שֶׁבְּיוֹם שֵׁנִי נִבְרֵאת גֵּיהִנֹּם, דִּכְתִיב: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה, מִן הַיּוֹם שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר אָדָם אֶתְמוֹל וְלֹא שִׁלְשׁוֹם. וְאֵימָתַי יָכוֹל אָדָם לוֹמַר אֶתְמוֹל? בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי שֶׁיּוֹם אֶחָד בְּשַׁבָּת לְפָנָיו. וְאַחַר כָּךְ בָּרָא יַבָּשָׁה בַּשְּׁלִישִׁי, שֶׁנֶּאֱמַר: יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד. וְעָשָׂה אֶחָד עָרוֹם וְאֶחָד לָבוּשׁ. בָּשָׂר וָדָם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, הִפְשִׁיט כְּסוּת הָאֶחָד, הִלְבִּישׁוֹ לַחֲבֵרוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה. וְכִסָּה אֶת הַתְּהוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ וְגוֹ׳. מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן וְגוֹ׳. כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם רָאָה גִּתּוֹ מְלֵאָה עֲנָבִים וְיֵשׁ לוֹ כֶּרֶם לִבְצֹר. אָמְרוּ לוֹ: לְהֵיכָן תִּתֵּן שְׁאָר הָעֲנָבִים וְהַגַּת קְטַנָּה. מֶה עָשָׂה? דָּרַךְ אֶת הָעֲנָבִים שֶׁבַּגַּת, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא שְׁאָר הָעֲנָבִים וְהֶחֱזִיקָה אוֹתָן וְאֶת כָּל הָעֲנָבִים שֶׁלּוֹ. וְכָךְ הָיָה הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מַיִם וְהָאָרֶץ שְׁקוּעָה בַמָּיִם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תֵּרָאֶה הַיַּבָּשָׁה. אָמְרוּ הַמַּיִם, הֲרֵי כָּל הָעוֹלָם אָנוּ מְלֵאִין וְהוּא צַר לָנוּ לְהֵיכָן נֵלֵךְ? מֶה עָשָׂה? בָּעַט בָּאוֹקְיָנוֹס וְהָרַג שַׂר שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב (איוב כ״ו:י״ב). וְאֵין מָחַץ אֶלָּא לְשׁוֹן הֲרִיגָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ (שופטים ה׳:כ״ו). כְּשֶׁהָרַג אוֹתוֹ, הָיוּ הַמַּיִם בּוֹכִין עַד הַיּוֹם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם (איוב ל״ח:ט״ז). וְלָמָּה הֲרָגוֹ? מִפְּנֵי שֶׁהַבַּיִת הַמַּחֲזִיק מֵאָה בְנֵי אָדָם חַיִּים, מַחֲזִיק אֶלֶף מֵתִים, וְכָךְ נִקְרָא אוֹקְיָנוֹס יָם הַמֵּת. וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְרַפֹּאתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָאוּ הַיָּמָה אֶל הַיָּמָה הַמּוּצָאִים וְנִרְפְּאוּ הַמָּיִם (יחזקאל מ״ז:ח׳). שְׁאָר הַמַּיִם כְּשֶׁרָאוּ שֶׁבָּעַט הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאוֹקְיָנוֹס, לְקוֹל צַעֲקַת מֵימָיו בָּרְחוּ חַבְרֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן. וּבוֹרְחִין וְאֵינָן יוֹדְעִין בְּאֵיזֶה מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. כְּגוֹן עֶבֶד בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ, הַמְתֵּן לִי בַשּׁוּק וְלֹא הוֹדִיעוֹ בְּאֵיזֶה מָקוֹם. הִתְחִיל הָעֶבֶד אוֹמֵר, שֶׁמָּא אֵצֶל בָּסִילְקִי אוֹ אֵצֶל בֵּית הַמֶּרְחָץ אוֹ בְּצַד תֵּאָטְרוֹן אָמַר לִי. עָלָה מְצָאוֹ, סְטָרוֹ מִסְטוֹר. אָמַר לוֹ: עַל שַׁעַר פַּלְטְרִין שֶׁל הַפִּרְכּוּס שְׁלַחְתִּיךָ. אַף הַמַּיִם כְּשֶׁשָּׁמְעוּ יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד, לֹא הוֹדִיעָן אִם לַצָּפוֹן אִם לַדָּרוֹם, הָיוּ חוֹזְרִין וְהוֹלְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר: יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת, עַד שֶׁסְּטָרָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְטוֹר. אָמַר לָהֶן, לִמְקוֹמוֹ שֶׁל לִוְיָתָן אָמַרְתִּי לָכֶם לֵילֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן, לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ. גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן, כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁהִכְנִיס בְּהֶמְתּוֹ לַדִּיר וְנָעַל הַסֶּגֶר לְפָנֶיהָ שֶׁלֹּא תֵצֵא וְתִרְעֶה אֶת הַתְּבוּאָה. כָּךְ נָעַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵי הַיָּם בַּחוֹל וְהִשְׁבִּיעָן שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִן הַחוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן. הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן, כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי עֲקָלִין שֶׁל זֵיתִים, כָּבַשׁ אֶת הַקּוֹרָה זֶה עַל זֶה וְהַשֶּׁמֶן יָרַד מִלְמַטָּן, כָּךְ הָהָר מִכָּאן וְהָהָר מִכָּאן כּוֹבְשִׁין עֲלֵיהֶן, מְקַטְּעִין וְיוֹצְאִין מִבֵּין הֶהָרִים. מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה, שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁיֵּצֵא לוֹ, עֵשֶׂב בַּקָּמָה, וּנְקֵבָה בְּבָנָיו, וְחֹמֶץ בְּיֵינוֹ. וּשְׁלָשְׁתָּן לְצֹרֶךְ הָעוֹלָם נִבְרָאוּ. לְכָךְ נֶאֱמַר: י״י אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד. דָּבָר אַחֵר, י״י אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד, גָּדוֹל אַתָּה בְּנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִם הָאָדָם שֶׁנָּתַתָּ לוֹ זִקְנָה וְשֵׂיבָה, שֶׁאִלּוּלֵי כֵן אָדָם יוֹדֵעַ אֶת מִי לְכַבֵּד. וְאֵין מְאֹד אֶלָּא זִקְנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד (שמואל א ב׳:כ״ב). הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. הוֹד, זֶה הָעֹז שֶׁהִלְבַּשְׁתִּיךָ בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ (שמות ט״ו:ב׳). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִלְעַאי, זִמְּרָנִי וְזִמַּרְתִּיו. וְהָדָר, הֶהָדָר שֶׁנִּתְהַדַּרְתָּ בִי בְסִינַי נֶגֶד כָּל הָאֻמּוֹת. אָמַר רַבִּי יהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן, כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, עַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֱמַר, כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים (שיר השירים ב׳:ב׳). דָּבָר אַחֵר, הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ, מֵהוֹדְךָ וַהֲדָרְךָ הִלְבַּשְׁתָּ לְרֹאשׁוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁנָּתַתָּ לוֹ הַדְרַת זִקְנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַבְרָהָם זָקֵן.
[ד] וְאַבְרָהָם זָקֵן – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ (משלי י״ב:ד׳), זֶה אַבְרָהָם שֶׁהָיָה מְקוֹנֵן עַל שָׂרָה. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וַתָּמָת שָׂרָה וְגוֹ׳. הִתְחִיל אַבְרָהָם לִבְכּוֹת עָלֶיהָ וְלוֹמַר, אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא. בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ (משלי י״ב:ל״א), אֵימָתַי? בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לָהּ: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ. גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ. דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, בֵּין יִצְחָק לְיִשְׁמָעֵאל, שֶׁאָמְרָה, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ. הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר, וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה, וְעוֹד, וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ. וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה, אֵימָתַי? וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ, זָמְמָה וְנָטְלָה שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה וְשָׁם נִקְבְּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה. חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ, אֵימָתַי? כְּשֶׁבָּאוּ הַמַּלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וְגוֹ׳. טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ, כְּשֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶם הַמְּלָכִים, דִּכְתִיב: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה. יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר, שֶׁהָיְתָה נוֹתֶנֶת מַאֲכָל לָעוֹבְרִים וְשָׁבִים. כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי, שֶׁהָיְתָה נוֹתֶנֶת צְדָקוֹת וּמַלְבֶּשֶׁת עֲרֻמִּים. לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג, מִגֵּיהִנָּם. לָמָּה? כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים, שְׁנַיִם, שַׁבָּת וּמִילָה. מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּה, אֵלּוּ בִגְדֵי כְהֻנָּה. מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָה כָּרֶם, זֶה יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי כֶרֶם י״י צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל (ישעיהו ה׳:ז׳). נוֹדָע בַשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ מִבְּנֵי חֵת תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר. סָדִין עָשְׂתָה, זוֹ הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: סוֹד י״י לִירֵאָיו (תהלים כ״ה:י״ד). עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ, אֵלּוּ עַנְנֵי כָבוֹד שֶׁהָיוּ מַקִּיפִין אֶת הָאֹהֶל שֶׁלָּה. פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, אֵימָתַי? בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרָה לוֹ: בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי (בראשית ט״ז:ב׳). צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ, שֶׁבְּכָל יוֹם הָיְתָה מְצַפָּה אֵימָתַי יַחְזְרוּ הַמַּלְאָכִים שֶׁבִּשְּׂרוּהָ שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ (בראשית י״ח:י׳). קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ, וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם. (בראשית כ״א:ז׳). רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל, אֵלּוּ הָאֻמּוֹת. וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם (ישעיהו נ״א:ב׳). תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה. וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה, קָפְצָה זִקְנָה עַל אַבְרָהָם. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו? וְאַבְרָהָם זָקֵן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דַּיּוֹ לָעֶבֶד לִהְיוֹת כְּרַבּוֹ. וּכְתִיב: עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה (משלי ט״ז:ל״א) מִי גָּרַם לְאַבְרָהָם כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה כְּשֶׁהָלַךְ בְּדֶרֶךְ צִדְקוּת, דִּכְתִיב: וְאַבְרָהָם זָקֵן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דַּיּוֹ לָעֶבֶד לִהְיוֹת כְּרַבּוֹ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב. אָמַר לוֹ לְאוֹהֲבוֹ, מָה אֶתֵּן לְךָ, כֶּסֶף וְזָהָב יֶשׁ לְךָ, עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת שָׂדוֹת וּכְרָמִים יֶשׁ לְךָ, אֶלָּא אֶתֵּן עֲטָרָה שֶׁבְּרֹאשִׁי וְאָשִׂים בְּרֹאשֶׁךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, כֶּסֶף וְזָהָב הֲרֵי נָתַתִּי לְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה וְגוֹ׳ (בראשית י״ג:ב׳). אֶלָּא מָה אֶתֵּן לְךָ, עֲטָרָה שֶׁבְּרֹאשִׁי. שֶׁכְּשֶׁרָאָה דָּנִיֵּאל, אָמַר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא (דניאל ז׳:ט׳). וּכְתִיב: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וְגוֹ׳. כְּשֶׁמֵּתָה שָׂרָה, כָּתַב עָלָיו שֶׁבֵּרֲכוֹ. לָמָּה? שֶׁלֹּא יִהְיוּ בָאֵי עוֹלָם אוֹמְרִים: לֹא נִתְבָּרֵךְ אַבְרָהָם אֶלָּא מֵחֲמַת שָׂרָה, אֶלָּא הֲרֵינִי מְבָרְכוֹ אַחַר מִיתָתָהּ. לְכָךְ נֶאֱמַר: וַי״י בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם, לָמָּה, כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ (ישעיהו נ״א:ב׳).
וַי״י בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל – בִּזְכוּת מָה? בִּזְכוּת שֶׁהִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר מִכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל (בראשית י״ד:כ׳). לְכָךְ נֶאֱמַר: וַי״י בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם.
[Parashat Chayei Sara]
[Siman 1] And Abraham was old, well stricken in age (Gen. 24:1). May it please our master to teach us: What should a man do if he is riding upon an ass when the time for prayer arrives? Thus do our masters teach us: If one is riding upon an ass when the time for prayer arrives, he should dismount. However, if he is unable to dismount because of his concern for the merchandise loaded upon the ass, or because he fears that there may be non-Jews or bandits roaming about in the vicinity, he should pray while mounted. R. Yohanan declared: This statement indicates that a man’s mind must be completely at ease while praying to God. Abba Saul maintained: If a man directs his thought in his prayers, he can be confident that they will be heard, as it is said: Thou wilt direct their heart, Thou wilt cause Thine ear to attend (Ps. 10:17).
No man ever concentrated his mind and his heart upon his prayers as intensely as Abraham, our father, when he said to the Holy One, blessed be He: Far be it from Thee to do after this manner (Gen. 18:25). The Holy One, blessed be He, upon observing that Abraham pleaded for the sinners of Sodom, so that the world might not be destroyed, began to praise him, saying: Thou art fairer than the children of men; grace is poured on thy lips; therefore, God hath blessed thee forever (Ps. 45:3). Then Abraham asked, “Where am I fairer than the children of man? When I and my son enter a city, no one is capable of distinguishing between us.” (In those days) a man would live to be a hundred or two hundred years old without acquiring the distinguishing features of old age. “It is imperative, Master of the Universe, that You should distinguish between father and son, between old and young, so that the young may pay homage to the old.” The Holy One, blessed be He, replied: “Be assured I will begin to distinguish between young and old with you.” Abraham went to sleep, and when he arose in the morning he found that the hair of his head and beard had turned white. “Master of the Universe,” he exclaimed, “You have made me a public spectacle.” The Holy One, blessed be He, replied: Thy hoary head is a crown of glory (Prov. 16:31), and it says elsewhere: And the beauty of men is the hoary head (ibid. 20:29). Hence, it is said: Abraham was old.
[Siman 2] And Abraham was old, well stricken in age (Gen. 24:1). R. Joshua the son of Nahmani said: Men become old prematurely because of four things: fear, grief caused by children, a wicked wife, and wars. We learn about fear from David, as it is written: But David would not go before it to inquire of God; for he was terrified because of the sword of the angel of the Lord (I Chron. 21:30), and that is followed by the verse: And David was old (ibid., v. 31). The consequences of grief brought on by children we learn from Eli. It is written: Now Eli was very old; and he heard all that his sons did to all Israel (I Sam. 2:21). The effect of wars is recorded in what happened to Joshua after he fought with the thirty-one kings: And Joshua was old, well stricken with years (Josh. 23:1). We read about what transpires because of a wicked wife, in the verse: It came to pass, when Solomon was old, that his wives turned away his heart after other gods (I Kings 11:4). However, Abraham’s wife honored him and called him my lord, as is said: And my lord is old (Gen. 18:12). Concerning her Scripture states: A Virtuous woman is a crown to her husband (Prov. 12:4). Hence, it is written of him: And the Lord had blessed Abraham in all things (Gen. 24:1).
[Siman 3] And Abraham was old, well stricken in age (Gen. 24:1). Scripture states elsewhere in allusion to this verse: Bless the Lord, O my soul. O Lord my God, Thou art very great; Thou art clothed with glory and majesty (Ps. 104:1). What prompted David to bless the Holy One, blessed be He, with his soul? He did so because the soul sees but is not seen, and the Holy One, blessed be He, sees but is not seen. Hence, the soul that sees but is not seen praised the Holy One, blessed be he, who sees but is not seen. Similarly, the soul guards the body and the Holy One, blessed be He, guards the entire universe. It is fitting, therefore, that the soul which guards the body should praise the Holy One, blessed be He, who guards His world. What is the meaning of the verse O Lord my God, Thou art very great? R. Eleazar explained it thus: “You were great before You created Your world, but Your greatness was magnified after You created Your world,” as it is said: Thou art very great.
If a mortal king engraves his image upon a plaque, the plaque must be larger than the image, but the Holy One, blessed be He, is great and his image is larger than the entire world. In regard to heaven, it is written: Behold, the heavens and the heavens of heavens cannot contain Thee (I Kings 8:27), and concerning the earth, it is said: The whole earth is full of His glory (Isa. 6:3). The fact is that the heavens are contained merely in the span of the Holy One, blessed be He, as it is said: And meted out heaven with the span (ibid. 40:12), and the earth is but a third of his span, as is said: And comprehended the dust of the earth in a measure (ibid.). He measured the seas and the rivers in the hollow of His hand, as it is written: Who hath measured the waters in the hollow of his hand (ibid.).
Furthermore, Scripture states: For the Lord (be-Yah) the Lord is an everlasting rock (ibid. 26:4). What is meant by zur ‘olamim (“everlasting rock”)? This verse informs us that all the worlds are considered as nothing in His sight, for with only half His name He created the world.⁠
In the quotation from Isaiah, “the Lord” is be-Yah, a form which utilizes only the first two letters (yod and heh) of the more usual four-letter form of God’s Name.
Indeed the worlds would have continued to expand without end had He not said enough, as it is written: I am God, Shaddai (Gen. 17:1).⁠
God created many other worlds before He created our world (Bereshit Rabbah 3:7, 9:2.
What is signified by the word Shaddai? That I said to the world, dai (“enough”)!⁠
The word dai (“enough”) is the last syllable of Shaddai. It indicates that the world was expanding and He found it necessary to halt the expansion.
Hence, it is said: O Lord my God, Thou art very great.
A mortal king first constructs the lower story of his home, and then builds an attic upon it, but the Holy One, blessed be He established His (heavenly) throne first and then erected the upper story. Upon what did he fashion the upper story? Upon the empty space beneath. After this He made His chariots, the clouds, as David informs us in the verse: Who layest the beams of His upper chambers in the waters, who makest the clouds His chariot, who walkest upon the wings of the wind (Ps. 104:3). He fashioned the upper stories with beams and balconies of water, not with brass or iron, and He constructed the heavenly spheres with walls of compressed water, not with stones or hewn blocks, as it is said: Who layest the beams of His upper chambers in waters.
A mortal king builds his chariots of iron or silver, so that they may be strong enough to bear his weight, but the Holy One, blessed be He, made the clouds His chariots, as it is said: Who maketh the clouds His chariot. If the path before a mortal king is muddy, he walks upon stones which are firmly set within it, but the Holy One, blessed be He, abandons the visible clouds and travels upon the invisible winds, as it is said: Who walkest upon the wings of the wind. A mortal king surrounds himself with mighty officers and arms them with weapons and armor, but the officers of the Holy One, blessed be He, are invisible, as it is said: Who makest winds His messengers (ibid., v. 4). And the wind produces the lightning, as is said: Flaming fire His ministers (ibid.).
After He fashioned the firmament, He created the angels, and the fire of Gehenna on the second day, for about that day it is not written: And God saw that it was good (Gen. 1:1). However, the pits of Gehenna were created two thousand years before, as it is said: For a hearth is ordered of old (lit. “yesterday”) (Isa. 30:33). Just as a man who is about to purchase some slaves tells his servants: “Prepare the executioner’s sword so that they will hear the call to judgment if they should rebel,” likewise, the Holy One, blessed be he, may His Name be blessed, prepared Gehenna so that if His creatures sin, they can be cast down into it.
Whence do we know that Gehenna was created on the second day? From the verse For a hearth is ordered of yesterday (Isa. 30:33). It was the day on which a man could refer only to yesterday and not to “the day before yesterday.” When could a man refer to yesterday? Only on the second day (of Creation), which was preceded by the first day of the week. After that He created the dry land on the third day of the week, as it is said: Who didst establish the earth upon its foundations, that it should never be moved forever and ever (Ps. 104:5). He covered one part of the world, and uncovered another. To what may this be compared? To a man who owns two slaves, and strips the clothing from one in order to cloth the other. The Holy One, blessed be He, did likewise. He gathered the waters beneath the heavens to one place, and in that way uncovered the earth while covering the deep, as it is said: Thou didst cover the deep as with a vesture (ibid., v. 6).
At Thy rebuke they fled (ibid.). When a man sees that his winepress is filled with grapes, and that his vineyard is ready for cutting, others may ask him: “What will you do with these grapes, since the vat is too small to contain them?” What does he do? He treads down the grapes in the vat and then puts in the new grapes. Then it is able to contain all his grapes. Similarly, though the entire world was submerged under water, the Holy One, blessed be He, declared: Let the dry earth appear (Gen. 1:9). The water thereupon cried out: “Though we fill the entire world, it is cramped for us. Whither shall we go?” What did the Holy One, blessed be He, do? He trampled upon the ocean
Normally the Mediterranean, but in this instance, as indicated a few lines below, the Dead Sea.
and slew its prince,⁠
See Ginzberg, Legends of the Jews 5:26, Bava Batra 74b Leviathan was a legendary sea animal destined to be eaten by the righteous in the future.
as it is said: He stirreth up the sea with His power, and by His understanding he smiteth through Rahab (Job 26:12). Smiteth is an expression that indicates slaying, as it is said: And with the hammer she smote Sisera, she smote through his head, yea, she pierced and struck through his temple (Judg. 5:26). The seas mourn (bohin) to this very day because He slew the prince of the sea, as is said: Hast thou entered into the springs (nibhe) of the sea? (Job 38:16). Why did He slay him? Because a house that can accommodate a hundred living people can contain a thousand dead. That is why the ocean is called the Dead Sea. Ultimately, however, the Holy One, blessed be He, will heal it, as it is said: When they shall enter into the sea of the putrid waters, the waters shall be healed (Ezek. 47:8). When the other waters observed that the Holy One, blessed be He, had trampled upon the ocean, they fled from the loud cries of their fellow-waters, as it is said: At Thy rebuke they fled, at the voice of Thy thunder they hastened away (Ps. 104:7).
They fled, but they did not know where to flee, as it is said: The mountains rose, the valleys sank down, unto the place which Thou hast founded for them (ibid., v. 8). This may be compared to a slave whose master commands him to wait for him in the market but neglects to tell him where to wait. The slave asks himself: “Perhaps my master meant that I should wait near the basilica, or the bathhouse, or the theater.” When they finally meet, the master slaps him on the face, and says: “I sent you to the gate of the duke’s palace.” Similarly, when the waters heard the decree, Let the waters underneath the heavens gather in one place (Gen. 1:9), they did not know whether (they were to go) to the north or the south. And so, they raced about, as it is said: The mountains rose, the valley sank (Ps. 104:8), until the Holy One, blessed be He, struck them, and declared: I ordered you to assemble at the place of the Leviathan, as is said: There go the ships; there is the leviathan, whom Thou hast formed to sport therein (ibid., v. 26).
Thou didst set a bound beyond which they should not pass (ibid., v. 9). Just like a man who drives his cow into the barn and then locks the door so that the cow might not escape and consume the grain, so the Holy One, blessed be He, hemmed in the waters of the sea with sand, and exacted the promise that they would not pass beyond the sand, as it is said: Thou didst set a bound beyond they should not pass (ibid.). Who sendeth forth springs into the valleys; they run between the mountains (ibid., v. 10). For example, a man who has two bales of olives will press the beam against both of them, and the oil will descend, and flow out below. Similarly, when the hill from one place pressed against the hill of another place, the waters cut their way through and flowed forth from between the hills.
Who causeth the grass to spring forth for the cattle (ibid., v. 14). There are three things a man does not wish to have happen to him: weeds in his field; a woman among his sons; and ferment within his wine. Yet all three were created to meet the needs of the world. And thus it is said: O Lord my God, Thou art very great (ibid., v. 1). Another comment on O Lord my God, Thou are very great: Thou art very great refers to the wondrous deeds You performed for man when you gave him old age and a hoary head. If this had not been done, men would not know whom to honor. The word very alludes only to old age, as it is said: Eli was very old (I Sam. 2:22). Thou art clothed with glory and majesty (Ps. 104:1). Glory signifies the strength with which I clothed you at the sea, as is said: The Lord is my strength and my song (Exod. 15:2). R. Judah the son of Ilai said: He praised Me and I praised him (Israel). Majesty alludes to the majesty with which you were adorned through Me at Sinai above all the nations of the world. R. Judah the son of Simon stated: Because they declared: All that the Lord hath spoken we will do and hear (Exod. 24:7), Scripture speaks of them at that moment As a lily between the thorns (Song 2:22). Another comment on Thou art clothed with majesty and glory. This refers to the adornment with which you crowned the head of Abraham when you gave him the crown of old age, as it is said: And Abraham was old.
[Siman 4] And Abraham was old, and well stricken in years (Gen. 24:1). Scripture states elsewhere in reference to this verse: A virtuous woman is a crown to her husband (Prov. 12:4). This verse alludes to Abraham, who mourned for Sarah, for it was written previously: And Sarah died (Gen. 23:2). Abraham began to weep for her, saying: A woman of valor who can find? For her price is far above rubies. The heart of her husband doth safely trust in her (Prov. 31:10). When did he demonstrate his trust in her? When he said to her: Say, I pray thee, thou art my sister (Gen. 12:13). She doeth him good and not evil all the days of her life (Prov. 31:12). She seeketh between wool and flax (ibid., v. 13) alludes to her decision to separate Isaac and Ishmael when she said to her husband: Cast out this bondwoman and her son (Gen. 21:10). She is like the merchant ships (Prov. 31:14); For the woman was taken to Pharaoh’s house (Gen. 12:15), and later Abimelech sent her away. She riseth also while it is yet night (Prov. 31:15). When did that happen? At the time Abraham arose early in the morning (Gen. 22:3). She considereth a field and buyeth it (Prov. 31:16). She thought about the field of Machpelah and acquired it. Ultimately she was buried there, as it is said: And after this, Abraham buried Sarah, his wife (Gen. 23:19). She girdeth her loins with strength (for the birth of Isaac) (Prov. 31:17). When was that? When the angels appeared, as it is said: And Abraham went into the tent unto Sarah (Gen. 18:6).
Who perceiveth that her merchandise is good (Prov. 31:18). That was when the kings attacked them, as it is written: And he divided himself against them by night (Gen. 14:15). She stretcheth out her hand to the poor (Prov. 31:19), by giving food to passers-by. Yea, she reacheth forth her hand to the needy (ibid., v. 20); for she gave charity and clothed the naked. She is not afraid of the snow for her household (ibid., v. 21); that is, she did not fear Gehenna. And why not? Because her entire household possessed garments (shanim, punning on shnayim, “two”) (ibid.): Sabbath and circumcision. She maketh for herself coverlets (ibid., v. 22): These were the priestly garments. From the fruit of her hand she planted a vineyard (ibid., v. 16). This refers to Israel, as it is said: For a vineyard of the Lord of hosts is the house of Israel (Isa. 5:7). Her husband is known in the gates (Prov. 31:23); that is, when he pleaded with the sons of Seth: Give me a possession of a burial place (Gen. 23:4). She maketh linen garments (Prov. 31:24) refers to the circumcision that took place, as it is said: The counsel of the Lord is with them that fear Him (Ps. 25:14). Strength and dignity are her clothing (Prov. 31:25) alludes to the clouds of glory that encircled her tent. She openeth her mouth with wisdom (ibid. 39:26). When was that? When she said to Abraham: Go, I pray thee, unto thy handmaid (Gen. 16:2). She looketh well to the ways of her household (Prov. 31:27) indicates that she watched every day for the return of the angel who had informed her: I will certainly return unto thee (Gen. 18:10).
Her children rise up, and call her blessed (Prov. 31:28); And she said: Who would have said unto Abraham that Sarah should give children suck? For I have born him a son in his old age (Gen. 21:7). Many daughters have done valiantly (Prov. 31:29) refers to the nations, But thou excellest them all (ibid.) alludes to Sarah, as it is said: Look unto Abraham, your father, and to Sarah, that bore you (Isa. 51:2). Give her of the fruit of her hand (Prov. 31:31), for it is said: And the life of Sarah was a hundred and twenty and seven years (Gen. 23:1).
After her death, Abraham aged rapidly, for it is written: And Abraham was old, and it is also written: The hoary head is a crown of glory (Prov. 16:31). Why was this crown of glory bestowed upon Abraham? Because he performed acts of charity. Therefore, it is written: And Abraham was old. The Holy One, blessed be He, said to him: It is sufficient for a servant to be like his master. This may be compared to a king who has a dear friend, to whom he says: “What present can I give You? You have silver, gold, male servants, handmaidens, fields, and vineyards. I will give you the crown that is on my head, and place it upon your head.” Similarly, the Holy One, blessed be He, said to Abraham: Silver and gold I have given thee, as it is said: And Abram was very rich in cattle, in silver, and in gold (Gen. 13:1); now what can I give you beside the crown that is on My head? When Daniel beheld him, he said: And the hair of his head like pure wool (Dan. 7:9). And therefore it is written: And Abraham was old, and well stricken in age (Gen. 24:1).
It is written that after Sarah’s death, the Holy One, blessed be He, blessed Abraham. Why did He do that? Lest future generations declare that Abraham was blessed only because of Sarah. (And so He said to Himself:) I will bless him after her death. Hence it is written: And the Lord had blessed Abraham. Whence do we know that Sarah was already dead when He blessed him? It is said: When he was but one, I called him, and I blessed him (Isa. 51:2). And the Lord blessed Abraham in all things (Gen. 24:1). What merit had he acquired? He set aside tithes from all his possessions, as it is said: And He gave him a tenth of all (Gen. 14:20).⁠
The law of tithes requires that a tenth part of one’s earnings be set aside for charitable purposes. See Jewish Encyclopedia 12:150.
Hence it is written: And the Lord blessed Abraham in all things.

פרשת חיי שרה

[א] ויהיו חיי שרה. ואברהם זקן בא בימים (בראשית כ״ד:א׳). זש״ה כי אתה תברך צדיק וגו׳ (תהלים ה׳:י״ג), משנברא העולם עד שעמד אברהם היה הקב״ה מברך את עולמו, שכיון שברא לאדם ולחוה הוא ברכן, שנאמר ויברך אותם אלהים וגו׳ (בראשית א׳:כ״ח). בירך לנח ולבניו, שנאמר ויברך אלהים את נח ואת בניו (שם ט׳:א׳), כיון שעמד אברהם עשאו אב לכל הבריות, שנאמר והיה ברכה (שם י״ב:ב׳), הוי כי אתה תברך צדיק ה׳ כצנה רצון תעטרנו (תהלים ה׳:י״ג), שנעשה לו הקב״ה כמגן הזה, שנאמר אנכי מגן לך (בראשית ט״ו:ב׳), ואין צנה אלא מגן, שנאמר (ונושא) [ונשא] הצנה (הולך) [הלך] לפניו (שמואל א י״ז:ז׳), מהו רצון תעטרנו, שבירך לאברהם בזקנה, שנאמר ואברהם זקן.
[ב] [ואברהם זקן]. זש״ה כל ארחות ה׳ חסד ואמת (תהלים כ״ה:י׳), תחילתה של תורה חסד, ואמצעיתה חסד, וסופה חסד, תחילתה חסד, שגמל חסד לחתנים ולכלות, גמל חסד לאדם ולחוה, שנאמר ויבן ה׳ אלהים את הצלע (בראשית ב׳:כ״ב), אמר ר׳ אבהו בערביא קורין לגדליתא בנייתא, קישטה הקב״ה לחוה והביאה אצל אדם, אתה סבור שמא הביאה לו תחת זית, או תחת תאנה, אמרו רבותינו שלש עשרה חופות עשה הקב״ה לאדם ולחוה, שנאמר בעדן גן אלהים היית וגו׳ (יחזקאל כ״ח:י״ג), והפחות שבהן היה של זהב, שכך כתיב וברקת וזהב (שם שם), הרי י״ג חופות שנעשו לאדם ולחוה. אמר ר׳ לוי בשם ר׳ חמא בר חנינא עיטר הקב״ה לחוה בעשרים וארבעה תכשיטין, ולא עוד אלא שאחז בידה והוליכה אצל אדם. אמר ר׳ אבין הלוי ברבי אשרי עירוני שכך ראה המלך אוחז בידה ומוליכה לו לבית, שנאמר ויביאה אל האדם (בראשית ב׳:כ״ב), הוי כל ארחות ה׳ חסד ואמת, הרי תחילת של תורה חסד, ואמצעיתה חסד מנין, שנאמר ותמת דבורה מינקת רבקה (שם ל״ה:ח׳), כיון שמתה מה כתיב, ויקרא שמו אלון בכות (שם), והיה יעקב יושב ובוכה עליה, אמר הקב״ה יהא יעקב ישב ומצטער, נראה לו פנים, שנאמר וירא אלהים אל יעקב עוד וגו׳ (שם שם:ט׳). וסופה חסד ממשה, שכשנסתלק קבר אותו, שנאמר ויקבר אותו בגיא בארץ מואב (דברים ל״ד:ו׳), הוי כל ארחות ה׳ חסד ואמת. עמד אברהם ודיבק במדת חסד, א״ל הקב״ה שלי היתה המדה הזאת, ואתה אחזתה בה, חייך שאני עושה אותך כיוצא בי, מנין שנאמר חזה הוית עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתב לבושיה כתלג חיור וגו׳ (דניאל ז׳:ט׳), מה כתיב למעלה מן הענין, ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו (בראשית כ״ג:י״ט), עמד ונטפל בה, א״ל הקב״ה ראוי אתה לעטרה, שנאמר ואברהם זקן.
[ג] [ואברהם זקן]. זה שאמר הכתוב אשת חיל מי ימצא (משלי ל״א:י׳), הדברים על מי נאמרו, לפי שכתיב למעלה ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה (בראשית כ״ג:ב׳), התחיל בוכה ומספיד, ואמר אימתי יש לי ליטול כיוצא בך, אשת חיל זו שרה, שנאמר הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את (שם י״ב:י״א).ורחוק מפנינים מכרה, שבאת ממרחק, שנאמר קורא ממזרח עיט מארץ מרחק איש עצתי (ישעיהו מ״ו:י״א). בטח בה לב בעלה, זו שרה, שנאמר [אמרי נא אחותי את] למען ייטב לי בעבורך (בראשית י״ב:י״ג). ושלל לא יחסר זה אברהם אבינו, שנאמר ואברם כבד מאד (שם י״ג:ב׳). גמלתהו טוב ולא רע, זו שרה, שנאמר ולאברם היטיב בעבורה (שם י״ב:ט״ז), דרשה צמר ופשתים, בין ישמעאל ליצחק, שנאמר ותרא שרה את בן הגר המצרית וגו׳ ותאמר לאברהם גרש (את) האמה הזאת וגו׳ (שם כ״א:ט׳-י׳). היתה כאניות סוחר, שהיתה מטלטלת ממקום למקום וממדינה למדינה, כספינה הזאת ההולכת ממקום למקום בים. ממרחק תביא לחמה, שנאמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך וגו׳ (שם כ׳:ט״ז). ותקם בעוד לילה, אימתי וישכם אברהם בוקר וגו׳ (שם כ״ב:ג׳). ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, בעצם היום הזה נמול אברהם וגו׳ (שם י״ז:כ״ו), ואין חק אלא מילה, שנאמר ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם (תהלים ק״ה:י׳). זממה שדה ותקחהו, שעד שהיא בחיים זממה ליטול את מערת המכפלה, ותקחהו שהרי נקברה בה. מפרי כפיה נטעה כרם, שנאמר ויטע אשל (בראשית כ״א:ל״ג), מהו ויטע, כד״א ויטע כרם (שם ט׳:כ׳). חגרה בעז מתניה, שאמר לה אברהם, מהרי שלש סאים קמח סלת וגו׳ (שם י״ח:ו׳). טעמה כי טוב סחרה, ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה (שם כ״א:ז׳). לא יכבה בילה נרה, אימתי ויחלק עליהם לילה (שם י״ד:ט״ו). לא תירא לביתה משלג, אימתי כשהראה לו הקב״ה גיהנם, בישרה שאין אחד מבניה יורד לתוכו, שנאמר והנה תנור עשן ולפיד אש (בראשית ט״ו:י״ז), למה לפי שהם מקיימים שני דברים. כי כל ביתה לבוש שנים, אלו שבת ומילה. מרבדים עשתה לה, אימתי כשאמרו לו איה שרה אשתך (שם י״ח:ט׳), אמר לה מבושרת את שאת יולדת, ומהם יוצאים כהנים גדולים שמשמשין באהל מועד. שש וארגמן לבושה, שנאמר (שש) [תכלת] וארגמן וגו׳ (שמות כו לא. נודע בשערים בעלה, כשמתה שרה קפצה זקנה על אברהם ונקרא זקן, שנאמר שמעני אדני נשיא אלהים את בתוכנו (בראשית כ״ג:ו׳), הוי נודע בשערים בעלה, מיד כשבתו עם זקני ארץ הזקין, לכך נאמר ואברהם זקן.
[ד] [ואברהם זקן]. בא וראה מאדם ועד אברהם עשרים דורות ואין כתיב בהן זקנה אלא בו, היו מולידים בנים ובני בנים, ולא היו ניכרים איזה הבן ואיזה האב, והיו הבנים מכים את האבות ולא היו יודעין, שנאמר ויכל בהבל ימיהם ושנותם בבהלה (תהלים ע״ח:ל״ג), שהיו הכל שוין עד שבא אברהם ונתן לו הקב״ה את העטרה הזו שהוא עיטור לאדם כשהוא מזקין, ואימתי באה עליו כשהוא עושה צדקה, שנאמר עטרת תפארת שיבה (משלי ט״ז:ל״א), והיכן את מוצאה, בדרך צדקה תמצא (שם), מי היה זה אברה שכתיב בו כי ידעתיו למען אשר יצוה את וגו׳ (בראשית י״ח:י״ט), א״ל הקב״ה חייך שאתה ראוי לזקנה, לכך נאמר ואברהם זקן, ואף דוד נטל העטרה הזו, שנאמר והמלך דוד זקן (מלכים א א׳:א׳), למה שעשה כמדת אברהם, שנאמר ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו (שמואל ב ח׳:ט״ו), לכך נאמר עטרת תפארת שיבה.
[ה] ד״א ואברהם זקן. שלשה בני אדם תבעו שלשה דברים בפיהם, ומהם התחילו תחילה, אברהם תבע הזקנה, אמר אברהם אב ובנו נכנסין לעיר ואינן ניכרין איזהו הגדול ואיזהו הקטן, אמר הקב״ה אתה תבעת זקנה בפיך, חייך בך אני מתחיל, שנאמר ואברהם זקן, יצחק תבע יסורין, אמר יצחק לפני הקב״ה רבונו של עולם אדם חוטא ואתה פורע ממנו בבת אחת, יסרו קימעא קימעא ואתה פורע ממנו, אילו הבאת יסורין על דור המבול לא היו מורדין בך אלא השפעת להם שלוה לכך מרדו בך, שנאמר ישליו אהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל (איוב י״ב:ו׳), אמר לו הקב״ה אתה תבעת יסורין בפיך חייך ממך אני מתחיל, שנאמר ויהי כי קן יצחק [ותכהין עיניו מראות] (בראשית כ״ז:א׳). יעקב תבע את החולי, אמר יעקב לפני הקב״ה רבונו של עולם אדם יושב בנחת ונפשו יוצאה ונכנס תחרות לעולם, על זו מתבקש לאדם בידי אחרים, או אחרים מתבקש להם בידו, והוא מת פתאום ותחרות נעשה בעולם, אלא יעשה [אדם חולה] חמשה או ששה ימים עד שיצוה לבניו כל מה שהוא צריך ויסתלק מן העולם, אמר לו הקב״ה יעקב תבעת את החולי, חייך ממך אני מתחיל, שנאמר ויהי אחר הדברים האלה (ויוגד) [ויאמר] ליוסף הנה אביך חלה (בראשית מ״ח:א׳) הוי שלשת האבות התקינו שלשה דברים הללו, לכך נאמר ואברהם זקן.
[ו] ד״א ואברהם זקן. שקנה שני עולמות, בראשונה היה שמו אברם, ועכשיו נוסף לו ה׳, שירש שני עולמות, שבזכותו נבראו העולם הזה והעולם הבא. אמר ר׳ חלפתא בר כהנא, כתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (שם ב׳:ד׳), הן הן האותיות שבאברהם, הוי שבזכותו נבראו העולם הזה והעולם הבא, הוא שאמר לו הקב״ה ואעשך לגוי גדול (שם י״ג:י״ב), למה לא אמר לו ואשימך אלא ואעשך, אמר ר׳ ברכיה הכהן בשם ר׳ חייא אביו, שאמר בשם רב יהודה בר יחזקאל ורבותיו משום רבותינו שבגולה, אמר הקב״ה לאברהם, אני בורא אותך בריה חדשה ומחדשך, ואגדלה שמך, אמר ר׳ יהודה הלוי ב״ר שלום אמר הקב״ה לאברהם אני עושה שמך למנין אברים שבך, מה אברים רמ״ח, אף שמך רמ״ח. ואגדלה שמך והיה ברכה (שם שם), אימתי הראה לו הברכה בזקנותו, שנאמר ואברהם זקן.
בא בימים, מהו בא בימים, ר׳ יוחנן אמר בוילון של העולם הזה, ור׳ אלעזר אמר בעולם הזה ובעולם הבא, לכך נאמר בא בימים, אמר לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו׳ (בראשית ט״ו:י״ח), הראה לו מה שבעולם הזה ומה שבעולם הבא, לכך נאמר בא בימים.
וה׳ ברך את אברהם בכל (שם כ״ד:א׳), מהו בכל, עד שהוא בין הבתרים בישרו שהוא נותן לו בן אחר חמשים ושתים שנה, כיצד ר׳ יוחנן ור׳ חנינא אומרים בן מ״ח שנה הכיר אברהם את בוראו, באותה שעה בישרו שהוא נותן לו בן אחר נ״ב שנה, הוי וה׳ ברך את אברהם בכל.
ד״א מהו בכל, בזכות המעשרות, שנאמר ויתן לו מעשר מכל (בראשית י״ד:כ׳), אף יצחק [נתברך] בזכות המעשרות, [שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה׳ (שם כ״ו:י״ב), ואומר ואוכל מכל בטרם תבא ואברכהו (שם כ״ז:ל״ג), אף יעקב נתברך בזכות המעשרות] שנאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (שם כ״ח:כ״ב), הוי וה׳ ברך את אברהם בכל.
[Parashat Chayyei Sarah]
[1] (Gen. 23:1:) NOW < THE LENGTH OF > SARAH'S LIFE WAS < A HUNDRED AND TWENTY-SEVEN YEARS >. (Gen. 24:1:) NOW ABRAHAM WAS OLD, WELL ALONG IN YEARS. This text is related (to Ps. 5:13 [12]): FOR YOU BLESS THE RIGHTEOUS ONE, < O LORD, ENCOMPASSING HIM WITH FAVOR AS WITH A BUCKLER >. From when the world was created until Abraham arose, the Holy One would bless his world. So, when he had created Adam and Eve, he blessed them, as stated (in Gen. 1:28): AND GOD BLESSED THEM…. He blessed Noah and his children, as stated (in Gen. 9:1): THEN GOD BLESSED NOAH AND HIS CHILDREN. When Abraham arose, he made him a father for all creatures,⁠
Buber suggests emending “creatures” to “blessings.”
as stated (in Gen. 12:2f): AND YOU ARE TO BE A BLESSING…. < FOR IN YOU SHALL ALL THE FAMILIES OF THE EARTH BE BLESSED >. Ergo (in Ps. 5:13 [12]): FOR YOU BLESS THE RIGHTEOUS ONE (i.e., Abraham), O LORD, ENCOMPASSING HIM WITH FAVOR AS WITH A BUCKLER, in that the Holy One became like a shield for him, as stated (in Gen. 15:1): I AM YOUR SHIELD. Now a buckler is nothing but a shield, as shown in the verse (I Sam. 17:7): AND THE ONE BEARING THE BUCKLER WAS GOING BEFORE HIM (i.e., Goliath). What is the meaning of ENCOMPASSING HIM WITH FAVOR? That he blessed Abraham in his old age, as stated (in Gen. 24:1): NOW ABRAHAM WAS OLD.
[2] [(Gen. 24:1:) NOW ABRAHAM WAS OLD.] This text is related (to Ps. 25:10): ALL THE PATHS OF THE LORD ARE STEADFAST LOVE AND TRUTH. The beginning of Torah is steadfast love, its middle is steadfast love, and its end is steadfast love.⁠
See above, 4:1 & 4; Eccl. R. 7:2:2.
Its beginning is steadfast love in that he has rendered steadfast love to bridegrooms and brides. He rendered steadfast love to Adam and Eve, as stated (in Gen. 2:22): THEN GOD BUILT THE RIB < WHICH HE HAD TAKEN FROM THE MAN INTO A WOMAN >. R. Abbahu said: In Arabia they call the plaited coiffure a "building."
Cf. Ber. 61a; Shab. 95a; Erub. 18a; Nid. 45b; ARN, A, 4; Gen. R. 18:1; M. Pss. 25:11.
The Holy One adorned Eve and brought her to Adam.⁠
Cf. Gen. R. 8:13.
Do you suppose that he brought her to him under an olive tree? Or under a fig tree? Our masters have said: The Holy One made thirteen bridal canopies for Adam and Eve, as stated (in Ezek. 28:13): YOU WERE IN EDEN, THE GARDEN OF GOD; < EVERY PRECIOUS STONE WAS YOUR COVERING: CARNELIAN, CHRYSOLITE, AMETHYST, BERYL, LAPIS LAZULI, JASPER, SAPPHIRE, TURQUOISE, EMERALD, AND GOLD >. And the least of them is gold; for so it is written: EMERALD, AND GOLD (i.e., with gold in last place). Thus < there were > thirteen bridal canopies which were made for Adam and Eve.⁠
Since Ezek. lists only nine stones plus gold, according to BB 75a there were only ten canopies; or perhaps eleven, with EVERY PRECIOUS STONE representing the extra one. Lev. R. 20:2 explains the tradition of thirteen by having EVERY PRECIOUS STONE represent three canopies. Similarly Gen. R. 18:2; Eccl. R. 8:1:2; PRK 4:4; PR 14:10.
R. Levi said in the name of R. Hama bar Hanina: The Holy One adorned Eve with twenty-four ornaments. And not only that, but he took her by the hand and brought her to Adam. R. Abbin Berabbi the Levite said: Blessed is a provincial who has seen this: the king taking < his bride > by the hand and bringing her to the house for him.⁠
Gen. R. 18:3.
Thus it is stated (in Gen. 2:22, cont.): AND BROUGHT HER TO ADAM. Ergo (in Ps. 25:10): ALL THE PATHS OF THE LORD ARE STEADFAST LOVE AND TRUTH. Thus the beginning of Torah is steadfast love. Its middle also is steadfast love. Where is it shown? Where it is stated (in Gen. 35:8): THEN REBEKAH'S NURSE, DEBORAH, DIED. When she had died, what is written (ibid.)? AND ITS NAME (i.e., the name of her burial place) WAS CALLED WEEPING OAK, for Jacob was sitting there and weeping over her. The Holy One said: Jacob is sitting and grieving. He appeared to him visibly, as stated (in vs. 9): NOW THE LORD APPEARED UNTO JACOB AGAIN… < AND BLESSED HIM >.⁠
Eccl. R. 7:2:3; see Gen. R. 8:13; 82:1.
And its end is steadfast love, < as seen in the case > of Moses; for, when he passed away, he buried him. Thus it is stated (in Deut. 34:6): AND < THE LORD > BURIED HIM IN THE VALLEY IN THE LAND OF MOAB. Ergo (in Ps. 25:10): ALL THE PATHS OF THE LORD ARE STEADFAST LOVE AND TRUTH.⁠
Cf. M. Pss. 25:11, which derives from the verse that the Holy One adorns brides (Gen. 2:22), visits the sick (Gen. 18:1), and buries the dead (Deut. 34:6).
Abraham persisted in clinging to a measure of steadfast love. The Holy One said to him: This measure was mine and you have taken it. By your life, I am making you < old > like me. Where is it shown? Where it is stated (in Dan. 7:9): AS I LOOKED, THRONES WERE SET IN PLACE, AND THE ANCIENT OF DAYS TOOK HIS SEAT. HIS GARMENT WAS AS WHITE AS SNOW, < AND THE HAIR OF HIS HEAD WAS LIKE PURE WOOL >.⁠
See Gen. R. 58:9.
What is written elsewhere on the matter (in Gen. 23:19)? THEN AFTERWARDS ABRAHAM BURIED HIS WIFE SARAH.⁠
In doing so, Abraham showed his steadfast love.
He persisted in clinging to her. The Holy One said to him. You deserve a crown. Thus it is stated (in Gen. 24:1): NOW ABRAHAM WAS OLD (i.e., with a crown of white hair).
[3] [(Gen. 24:1:) NOW ABRAHAM WAS OLD.] This text is related (to Prov. 31:10): WHO CAN FIND A GALLANT WIFE?
Cf. Tanh., Gen. 4:4.
About whom were the words spoken? < They were spoken about Sarah > since it is written above (in Gen. 23:2): AND ABRAHAM PROCEEDED TO MOURN FOR SARAH AND WEEP FOR HER, < i.e., > he began to weep and eulogize. So he said: When shall I be able to get < another wife > like you?⁠
The midrash is interpreting Prov. 32:10ff. as Abraham’s eulogy over Sarah.
(Prov. 31:10:) A GALLANT WIFE. This was Sarah, as stated (in Gen. 12:11): SEE HERE NOW, I KNOW THAT YOU ARE A BEAUTIFUL-LOOKING WOMAN. (Prov. 31:10, cont.:) HER VALUE WAS FAR BEYOND THAT OF RUBIES, in that you came from afar. Thus it is stated (in Is. 46:11): SUMMONING A BIRD OF PREY FROM THE EAST, MY CONFIDANT FROM A FAR COUNTRY. (Prov. 31:11:) HER HUSBAND'S HEART HAD CONFIDENCE IN HER: This was Sarah, as stated (in Gen. 12:13): [PLEASE SAY YOU ARE MY SISTER] SO THAT IT MAY BE WELL WITH ME BECAUSE OF YOU. (Prov. 31:11, cont.:) AND HE HAS NO LACK OF PROFIT. This refers to our father Abraham, of whom it is stated (in Gen. 13:2): NOW ABRAHAM WAS VERY RICH. (Prov. 31:12:) SHE DID GOOD FOR HIM AND NOT EVIL. This refers to Sarah, since it is stated (in Gen. 12:16): AND BECAUSE OF HER, IT WENT WELL WITH ABRAHAM. (Prov. 31:13:) SHE LOOKS FOR WOOL AND FLAX, < in choosing > between < flaxen > Ishmael and < the pure wool of > Isaac. Thus it is stated (in Gen. 21:9f.): THEN SARAH SAW THE SON OF HAGAR THE EGYPTIAN … AND SAID TO ABRAHAM: CAST OUT THIS SLAVE WOMAN < AND HER SON >…. (Prov. 31:14:) SHE WAS LIKE THE MERCHANT SHIPS, in that she was moving from place to place and from country to country. Like such a vessel which goes from place to place on the sea (according to Prov. 31:14, cont.): SHE BRINGS HER FOOD FROM AFAR. Thus it is stated (in Gen. 20:16): THEN HE SAID UNTO SARAH: SEE, I HAVE GIVEN YOUR BROTHER A THOUSAND SILVER PIECES. (Prov. 31:15:) SHE ALSO AROSE WHILE IT WAS STILL NIGHT AND GAVE FOOD TO HER HOUSEHOLD. When? (In Gen. 22:3:) SO ABRAHAM AROSE EARLY IN THE MORNING…. (Prov. 31:15, cont.:) AND GAVE FOOD TO HER HOUSEHOLD, EVEN A STATUTE
The usual translation here is PORTION, but STATUTE better fits the Tanhuma context.
FOR HER YOUNG WOMEN. (Gen. 17:26:) ON THAT VERY DAY ABRAHAM WAS CIRCUMCISED…. Now STATUTE can only mean circumcision, as shown (in Ps. 105:10): AND HE ESTABLISHED IT (i.e., Abraham's covenant) FOR JACOB AS A STATUTE, FOR ISRAEL AS AN EVERLASTING COVENANT.⁠
Of course, Abraham’s EVERLASTING COVENANT meant circumcision.
(Prov. 31:16:) SHE SET HER MIND ON A FIELD AND BOUGHT IT. Thus, while she was alive, she had her mind on obtaining the cave of Machpelah AND BOUGHT IT, for here she is buried in it (cf. Gen. 23). (Prov. 31:16, cont.:) FROM THE FRUIT OF HER HANDS SHE PLANTED A VINEYARD, as stated (in Gen. 21:33): AND HE PLANTED A TAMARISK TREE. What is the meaning of AND HE PLANTED? < It is > as you say (in Gen. 9:20): AND HE PLANTED A VINEYARD. (Prov. 31:17:) SHE GIRDED HER LOINS WITH VIGOR, when Abraham said to her (in Gen. 18:6): HURRY UP WITH THREE SEAHS OF FINE MEAL…. (Prov. 31:18:) SHE PERCEIVED THAT HER MERCHANDISE WAS GOOD; AND (in Gen. 21:7) SHE SAID: WHO WOULD HAVE SAID TO ABRAHAM THAT SARAH WOULD SUCKLE CHILDREN? (Prov. 31:18, cont.:) HER LAMP WOULD NOT GO OUT AT NIGHT. When? (In Gen. 14:15:) THEN HE DEPLOYED < HIS FORCES > AGAINST THEM BY NIGHT.⁠
The verse assumes that Sarah was waiting up for Abraham to return from battle.
(Prov. 31:21:) SHE WOULD NOT BE AFRAID FOR HER HOUSEHOLD BECAUSE OF SNOW. When? When the Holy One showed him Gehinnom (with its snow), she foretold that none of her children would go down into its midst. Thus it is stated (in Gen. 15:17): THERE APPEARED A SMOKING OVEN AND A FLAMING TORCH. Why? Because they fulfilled two commandments, (as shown in Prov. 31:21, cont.): BECAUSE ALL HER HOUSEHOLD ARE CLOTHED TWOFOLD,⁠
The traditional text vocalizes TWOFOLD to mean CRIMSON.
i.e., with the Sabbath and with circumcision. (Prov. 31:22:) SHE MADE COVERINGS FOR HERSELF. When? When they said to him (in Gen. 18:9): WHERE IS YOUR WIFE SARAH? He said to her: You have received good news that you are to bear < children >, and from them will go forth high priests who will serve in the Tent of Meeting. (Prov. 31:22, cont.:) HER CLOTHING IS LINEN AND PURPLE, as stated (in Exod. 26:31): < AND YOU SHALL MAKE A VEIL OF > {LINEN} [BLUE] AND PURPLE…. (Prov. 31:23:) HER HUSBAND WAS KNOWN IN THE GATES. When Sarah died, old age sprang upon Abraham and he was called elderly. Now it is stated (in Gen. 23:6, after the report of Sarah's death): HEAR US, MY LORD, YOU ARE A PRINCE OF GOD IN OUR MIDST. Ergo, HER HUSBAND WAS KNOWN IN THE GATES; < and the verse continues > immediately: AS HE SAT AMONG THE ELDERS OF THE LAND. He had become old; therefore, it is stated (in Gen. 24:1): NOW ABRAHAM WAS OLD.
[4] [(Gen. 24:1:) NOW ABRAHAM WAS OLD.] Come and see: From Adam even to Abraham there are twenty generation, but there is no < mention of > old age written about < any of > them except about him.⁠
BM 87a; Sanh. 107b; Gen. R. 59:6; 65:9; below, 6:7; PRE 52.
They sired children and grandchildren, but one did not recognize which was the son and which was the father. Also the children were striking the fathers without knowing it, as stated (in Ps. 78:33): SO HE ENDED THEIR DAYS IN FUTILITY AND THEIR YEARS IN TERROR, because they were all alike until Abraham came along. Then the Holy One gave him this < gray > crown which is an ornament for when one becomes old. And when did it come over him? When he practiced righteousness, since it is stated (in Prov. 16:31): GRAY HAIR IS A CROWN OF GLORY. And how do you find it? (Ibid., cont.:) IT IS FOUND BY WAY OF RIGHTEOUSNESS. To whom does this < verse > refer? To Abraham, concerning whom it is written (in Gen. 18:19): FOR I HAVE CHOSEN HIM SO THAT HE MAY CHARGE < HIS CHILDREN AND HIS HOUSEHOLD AFTER HIM TO KEEP THE WAY OF THE LORD, TO PRACTICE RIGHTEOUSNESS AND JUSTICE >…. The Holy One said to him: By your life, you are worthy of an old age. It is therefore stated (in Gen. 24:1): NOW ABRAHAM WAS OLD. Now David also received this crown, as stated (in I Kings 1:1): NOW KING DAVID WAS OLD. Why? Because he had acted according to Abraham's standard, as stated (in II Sam. 8:15): AND DAVID PRACTICED JUSTICE AND RIGHTEOUSNESS TOWARD ALL HIS PEOPLE. It is therefore stated (in Prov. 16:31): GRAY HAIR IS A CROWN OF GLORY.
[5] Another interpretation (of Gen. 24:1): NOW ABRAHAM WAS OLD. Three people loudly demanded three things, and from them they had their beginning.
Gen. R. 65:9; 97:1 (Vatican MS); BM 87a; Tanh., Gen. 5:1; PRE 52. See also above, 2:20.
Abraham demanded old age. Abraham said: When a father and his son enter into a city, no one knows which is the older and which is the younger. The Holy One said: You have loudly demanded old age. By your life, I am beginning with you. Thus it is stated (in Gen. 24:1): NOW ABRAHAM WAS OLD. Isaac demanded afflictions. Isaac said to the Holy One: Sovereign of the World, when someone sins, you exact retribution from him all at once. Afflict him little by little, and you are exacting retribution from him. If you had brought afflictions upon the generation of the flood, they would not have rebelled against you. You, however, bestowed prosperity upon them. They therefore rebelled against you. Thus it is stated (in Job 12:6): THE TENTS OF ROBBERS PROSPER, AND THOSE WHO PROVOKE GOD HAVE SECURITY. The Holy One said to him: You have loudly demanded afflictions. By your life, I am beginning with you. Thus it is stated (in Gen. 27:1): AND IT CAME TO PASS THAT ISAAC WAS OLD, [AND HIS EYES WERE TOO DIM TO SEE]. Jacob demanded illness. Jacob said to the Holy One, Sovereign of the World, one dwells in contentment. Then his life departs, and strife comes into the world. For that reason it is required for one to be in the hands of others; or, in the case of others, it is required for them to be in his hand. Now he dies suddenly and strife comes about in the world. Rather let [one] become [ill] for five or six days until he has ordained for his children everything that is necessary. Then let him depart from the world. The Holy One said to him: Jacob, you have demanded illness. By your life, I am beginning with you. Thus it is stated (in Gen. 48:1): AND IT CAME TO PASS AFTER THESE THINGS {THAT IT WAS TOLD} [THAT ONE SAID] TO JOSEPH: BEHOLD, YOUR FATHER IS ILL. Ergo: The three patriarchs established these three things. It is therefore stated (in Gen. 24:1): NOW ABRAHAM WAS OLD.
[6] Another interpretation (of Gen. 24:1): NOW ABRAHAM WAS OLD. In the beginning his name had been Abram; and now an H was added to it since he had inherited two worlds, for due to him this world and the world to come were created. R. Halafta bar Kahana said: It is written (in Gen. 2:4): THESE ARE THE GENERATIONS OF THE HEAVENS AND THE EARTH IN THEIR BEING CREATED (HBR'M). These are the letters which (when rearranged) spell "Abraham."
Thus Gen. 2:4 means that heaven and earth were created in Abraham.
Ergo: Due to him this world and the world to come were created. < It was > he to whom the Holy One said (in Gen. 12:2): I WILL MAKE YOU A GREAT NATION. Why did he not say to him: "I will establish you" instead of I WILL MAKE YOU? R. Berekhyah the Priest said in the name of his father, R. Hiyya, who spoke in the name of Rav Judah bar Ezekiel and his masters on behalf of our masters in the Diaspora: The Holy One said to Abraham: I am creating you as a new creation and renovating you. (Gen. 12:2:) I WILL ENLARGE YOUR NAME. R. Judah b. R. Shallum the Levite said: The Holy One said to Abraham: I am making your name < correspond > to the number of the members within you. Just as < there are > two hundred and forth-eight members < in the human body >, so < the letters of > your name (when enlarged by an "H") < shall add up to > two hundred and forth-eight. (Ibid., cont.:) I WILL ENLARGE YOUR NAME, AND YOU SHALL BE A BLESSING. When did he show him the blessing? In his old age, as stated (in Gen. 24:1): NOW ABRAHAM WAS OLD … < AND THE LORD HAD BLESSED ABRAHAM IN EVERYTHING >.
(Gen. 24:1, cont.:) COMING IN THE DAYS (YMYM) (i.e., GETTING ON IN YEARS). What is the meaning of COMING IN THE YMYM? R. Johanan said: < Coming > within the veil
Wilon, Lat.: velum, is the talmudic name for the first heaven and therefore represents the veil between this world and the world to come. This interpretation is suggested by the fact that YMYM can mean “seas” in an unvocalized text. Thus Gen. 24:1 is saying that Abraham was coming into the waters that separate heaven and earth.
of this world. R. Eleazar said: Of this world and the world to come. It is therefore stated (ibid.): COMING INTO THE YMYM. He said to him (in Gen. 15:18): TO YOUR OFFSPRING I HAVE GIVEN THIS LAND…. < I.e., > he showed him what would happen in this world and what would happen in the world to come.⁠
The fact that Abraham came to the veil of heaven would imply that he learned of the future. What R. Johanan and R. Eleazar dispute is whether that future extended into the world to come. See Gen. R. 44:22.
It is therefore written (in Gen. 24:1): COMING INTO THE YMYM.
(Gen. 24:1, cont.:) AND THE LORD HAD BLESSED ABRAHAM IN EVERYTHING. What is the meaning of IN EVERYTHING (BKL)? While he was between the < sacrificial pieces (in Gen. 15), he brought him the good news that he would give him a son fifty-two years later.⁠
The letters in BKL total 52.
How so?⁠
According to Gen. 21:5, Abraham was one hundred when Isaac was born.
R. Johanan and R. Hanina say: At the age of forty-eight Abraham came to know his Creator.⁠
Gen. R. 30:8; 46:2; 64:4; but cf. 95:3; above, 3:4; Cant. R. 5:16:1; PR 21:12.
At that time he gave him the good news that he would give him a son fifty-two years later. Ergo (in Gen. 21:1): AND THE LORD HAD BLESSED ABRAHAM IN EVERYTHING.
Another interpretation: What is the meaning of IN EVERYTHING? By virtue of the tithes. Thus it is stated (in Gen. 14:20): AND HE GAVE HIM A TITHE FROM EVERYTHING. Isaac also [was blessed] by virtue of the tithes. [Thus it is stated (in Gen. 26:12): SO ISAAC SOWED ON THAT LAND AND REAPED IN THAT YEAR A HUNDREDFOLD, FOR THE LORD HAD BLESSED HIM. He also says (in Gen. 27:33): AND I HAVE EATEN OF EVERYTHING BEFORE YOU CAME AND HAVE BLESSED HIM. Jacob also was blessed by virtue of the tithes.] Thus it is stated (in Gen. 28:22): AND OF ALL THAT YOU GIVE ME, I WILL SURELY SET ASIDE A TITHE FOR YOU. Ergo (in Gen. 21:1): AND THE LORD HAD BLESSED ABRAHAM IN EVERYTHING.
(Gen. 24:2:) SO ABRAHAM SAID UNTO THE SENIOR SERVANT OF HIS HOUSE, THE ONE WHO RULED OVER ALL THAT HE HAD. What is the meaning of THE ONE WHO RULED? That he controlled
Beginning with what follows through the beginning of 6:24, Buber’s Oxford MS has five folios (pp. 35—39) added by a later hand from the traditional Tanhuma. To fill in the gap, Buber drew primarily on Codex Vaticanus Ebr. 34.
[his < evil > drive, as stated (in II Sam. 23:3): THE RIGHTEOUS ONE RULES {IN} THE FEAR OF [GOD].
He said to him (in Gen. 24:2): PLEASE PUT YOUR HAND < UNDER MY THIGH >. See how they loved circumcision! And Jacob also, when he had Joseph swear, said to him (in Gen. 47:29): [PLEASE] PUT [YOUR HAND UNDER MY THIGH]. For what reason did they love circumcision? Because they knew that it was going to save their children from Gehinnom in the world to come.⁠
See Gen. R. 48:8; Exod. R. 19:4; Tanh., 5:6; cf. M. Ps. 1:20; 6:1; cf. also Gen. R. 21:9.
Thus it is stated (in Is. 5:14): THEREFORE SHEOL HAS OPENED WIDE ITS GULLET [AND PARTED ITS MOUTH < FOR ONE > WITHOUT A STATUTE].⁠
A more traditional translation would read: PARTED ITS MOUTH BEYOND MEASURE.
What is the meaning of WITHOUT A STATUTE? There is no statute but circumcision. Thus it is stated (in Ps. 105:9f.): < THE COVENANT > WHICH HE CUT WITH ABRAHAM…. AND WHICH HE ESTABLISHED FOR JACOB AS A STATUTE. But the Israelites, because they are circumcised, are saved from it. Thus it is stated (in Is. 43:2): WHEN YOU PASS THROUGH THE WATERS, < I WILL BE WITH YOU >.
ואברהם זקן בא בימים
זקן זה קנה. דורש נוטריקון, ובגמרא קידושין ל״ב ע״ב אין זקן אלא מי שקנה חכמה.
זקן זה קנה חכמה.
בא בימים – שהטעימו הקב״ה מעין העוה״ב,
והם ג׳ שטעמו מעין העוה״ב. ב״ב ט״ז סוף ע״ב.
והם ג׳ שטעמו מעין העוה״ב, ואלו הם אברהם ויצחק ויעקב, באברהם נאמר וה׳ ברך את אברהם בכל, ביצחק נאמר ואוכל מכל (בראשית כ״ז:ל״ג), וביעקב נאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (שם כ״ח:כ״ב).
דבר אחר: וכי יש לי כל. בגמרא נאמר רק המלה כל. וע״ש ברש״י שהביא ג״כ הכתוב הזה.
דבר אחר: וכי יש לי כל (שם ל״ג:י״א).
בא בימים – והרי הגיע עת להשיא את בנו בחייו.
ברך את אברהם – להודיע האמור לפנינו שלא שלח עבדיו לקחת אשה ממשפחתו מחמת חוסר נשים בארץ כנען שלא יהו רוצין להזדווג לו, שהרי נתברך בכל וכל העולם מתאוים להזדווג לו, אבל הוא לא רצה כי אם ממשפחתו.
וזהו שאמר העבד: וי״י ברך את אדוני מאד ויגדל (בראשית כ״ד:ל״ה), ולכך הוצרך לפרש תחילה: ברך את אברהם בכל, כמו: וחם {הוא} אבי כנען (בראשית ט׳:י״ח).
Ba‘ ADVANCED IN YEARS: And the time had come to marry off his son while he [Abraham] was still alive.⁠
So also Nahmanides and R. David Qimhi.
Berakh: The phrase, BLESSED ABRAHAM IN ALL THINGS, is written to clarify that which is written below. Abraham did not send his servants
Note the plural form, "servants." See Rashbam's commentary ad vs. 10 and my notes there.
to take a wife from his family due to a lack of women willing to marry into his family in Canaan. Abraham was blessed in all things and anybody would have been happy to marry into his family. However, he wanted a wife for Isaac only from his own family.⁠
See note on 24:4 below.
Similarly, the servant said below (vs. 35), "The LORD has greatly blessed my master, and he has become rich." The text had to [prepare the reader for this and] state explicitly beforehand that God "blessed Abraham in all things." [This phrase is anticipatory,] just like (Gen. 9:18), "Ham being the father of Canaan."
On anticipation, see Appendix I.
Rashbam feels that the repetition (after 13:2) of the incidental information about Abraham's wealth is justified as it serves to anticipate the servant's description of that wealth (vs. 35) and to clarify that it was Abraham's own choice that Isaac not marry a Canaanite. See commentary ad vs. 35, s.v. berakh.
Others (Nahmanides, Driver, Skinner) see this verse as a more general introduction to the chapter. Since Abraham was so wealthy, he was concerned to ensure that his line would continue beyond Isaac so that his fortune would not go to waste.
Rashbam's literal understanding of the word ba-kol may be seen as directed against the midrashic understandings (BB 16b, Bereshit Rabbah 59:7), cited by Rashi, that connect the word in one way or another with some supposed daughter of Abraham.
ואברהם זקן בא בימים – תימה דהכתיב לעיל ואברהם ושרה זקנים. וי״ל משום דאחר לידת יצחק נתפשטו קמטיהם ואחר כך זקנו חזר ואמר ואברהם זקן הה״ד ויהיו חיי שרה ולא כתיב ותהי שרה היינו משום דאחר לידת יצחק חייתה ל״ז שנים כמנין ויהיו דמשמע קודם לידתה לא היו חייה חיים דמי שאין לו בנים חשוב כמת.
ואברהם זקן – לא יוכל עוד לצאת ולבא
השוו ללשון הפסוק בדברים ל״א:ב׳.
לפיכך שלח עבדו.
ואברהם זקן, "and by now Avraham had visibly aged;" he could no longer move around easily, and that is why he sent his servant to select a bride for Yitzchok.
ואברהם זקן – למה נסמכה מיתת שרה לואברהם זקן. לומ׳ לך שאין אשה מתה אלא לבעלה (סנהדרין כב:). לכך קפצה עליו זקנה בשביל צערו. וכן אמרו חכמי׳ (סנהדרין כב:) אין אדם מת אלה לאשתו שנ׳ וימת אלימלך איש נעמי (רות א:ג).
ואברהם זקן – תימ׳ מה צריך. והלא כבר נאמ׳ ואברהם ושרה זקינים (בראשית יח:יא). וי״ל לפי שחזר לבחרותו הוצרך לומ׳ זקן. ה״ר משה.
בא בימים וה׳ ברך את אברהם – נחלקו בו רבותי׳ בבבא בתרא (טז:, קמא.). אית דאמרי בן היה לו בכל שמו שכן בכ״ל עולה בגימ׳ בן. וי״מ בת היתה לו בכל שמה שכן ב׳כ׳ל׳. בפשוט ובא״ת ב״ש ש׳ל׳ך׳. הכל בגימ׳ בת.
בימים – כלומ׳ כשהיה בן ימי״ם שנה נתברך בכל. בן. כלומ׳ נולד לו יצחק.
ואברהם זקן – א״ר יהושע מפני ד׳ דברים זקנה קופצת על אדם. מפני יראה מפני כעס מפני אשה רעה מפני מלחמה. וכלם מקראי נפקי. מפני היראה דכתיב ולא יכול המלך דוד לצאת ולבא כי נבעת מפני חרב מלאך האלהים. וכתיב והמלך דוד זקן. מפני כעס דכתיב ועלי זקן בא בימים ושמע את אשר יעשו לו בניו. מפני אשה רעה דכתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו לבבו. מפני מלחמה דכתיב ויהושע בן נון בא בימים אחרי אשר נלחם עם ל״א מלכים. אבל גבי אברהם למה כתיב זקן הרי לא היה לו אשה רעה שהרי אשתו מכבדתו ביותר וקוראה אותו אדון דכתיב ואדני זקן. י״ל שנזקן מפני כעס שידע שישמעאל יצא לתרבות רעה. עוד י״ל כשלמד סניגורייא על סדום א״ל הקב״ה יפיפית מבני אדם לימים אחר עקידת יצחק נתן לב והבין שאין העולם מכבדין אותו יותר מיצחק בנו שדומים זה לזה. אמר אברהם להקב״ה רבש״ע אמרת עלי בשעה שלמדתי הסניגורייא על סדום יפיפית מבני אדם ואיזה יפוי יש לי בשעה שאני ובני נכנסים לעיר אין נודע מי האב ומי הבן משנינו לנהוג בו כבוד. א״ל הקב״ה ממך תתחיל הזקנה. אותה לילה הלבינו כל שערות ראשו אמר אברהם להקב״ה עשיתני דוגמא בעולם. א״ל והדר זקנים שיבה והיינו דכתיב ואברהם זקן.
ואברהם זקן בא בימים – לפי שיש בני אדם שדומין לזקן ואינו בא בימים ויש שבא בימים ואינו זקן. בא הכתוב והעיד על אברהם שהוא זקן בא בימים. בא בימים מיום שלא היו כי אם ב״א ימים כלומר ג׳ שנים הכיר את בוראו.
ברך את אברהם בכל – בזכות הפרשת מעשר כד״א ויתן לו מעשר מכל.
ברך את אברהם בכל, "He blessed Avraham in all respects." This was due to the merit he had acquired when tithing the loot of the war against the Kings with Kedorleomer and giving it to the "priest," who was the King of Shalem. (Genesis 14,20)
בגמטריא בן. דאם לא כן מאי עניינו לכאן – שהקב״ה בירך אברהם בכל. והא דלא כתב ׳בן׳ בפירוש, מפני שהבן הוא נחשב ׳כל׳, שעד שלא היה לו בן לא היה נחשב לו לכלום כל הברכה שברכו, מפני שאמר אברהם ״ה׳ אלקים מה תתן לי ובן משק ביתי יורש אותי״ (לעיל טו, ב-ג), אבל עכשיו דהיה לו בן – היו כל הברכות שלו ברכות, ולא קודם לכך, ולכך כתוב ״וה׳ ברך את אברהם בכל״ על ידי שנתן לו בן:
ברך את אברהם וכו׳, ומאחר שהיה לו ובן כו׳ – האי ומאחר הוא לשון תמוה דהי׳ לו לומר והיה לו בן וצריך להשיאו אשה ותו דלגמרי הוא מיותר. ונראה דבא לתרץ מה, שקשה על מ״ש וה׳ ברך את אברהם בכל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיו לו כל הברכות ואם כן. קשה למה נשא אשה דהא אמרינן כל השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה, לזה אמר מאחר שהיה לו בן והיה צריך להשיאו אשה וקי״ל הוא צריך לישא ובנו צריך בנו קודם וא״כ כאן היה צריך להשיא לבנו ע״כ התעכב הוא מלישא אשה עד אח״כ.
ומאחר שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה. דאל״כ מה עניינו לכאן. והא דלא כתב כן בפירוש הוא להודיענו שהבן נחשב כל שעד שלא היה לו בן אמר (לעיל ט״ו:ב׳) מה תתן לי וגו׳ אבל עכשיו כל הברכות שלו ברכות שלימות. [גור אריה]:
Since he had a son he needed to find a wife for him. Otherwise, why does it say this here? The reason Scripture does not write outright [that he had a son] is to teach us that the son was considered like "all things." Before he had a son, he said (15:2), "What will You give me since I continue to be childless?" But now all his blessings were complete. (Gur Aryeh)
ברך וכו׳ כגי׳ בן וכו׳ דאל״כ אין הענין נמשך עם מ״ש אחריו ויאמר אברהם אל עבדו וכו׳ דאטו בשביל שברכו בכל בקש להשיא את בנו הא לא״ה שלא היה ברוך בכל טוב לא היה משיאו והרי מצוה הוא ויאמר להם אלהים פרו ורבו וכו׳ והאב מצווה על בנו להשיאו אשה ועוד מדלא כתיב ויברך ה׳ אלא וה׳ ברך ר״ל ברך קודם לכן והוא הבן שמקדם היה לו:
רש״י
ברך את אברהם בכל – בכל עולה בגימטריא בן, ומאחר שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה:
ביאור
ברך את אברהם בכל. בלא ביאורו של רש״י היינו מבינים שהקב״ה בירך את אברהם בכל הברכות החומריות, כגון עושר וכבוד. אולם לאמתו של דבר, אם אין לאדם בנים כל הברכות הללו אינן שוות דבר. לכן מסביר רש״י שהכוונה כאן היא שהוא בורך בבן; בן שידאג להמשכיות דרכו של אברהם. רש״י מוצא רמז לפירוש זה בגימטריה של המילה ״בכל״ (ב=2, כ=20, ל=30, בסך הכול 52) והמילה ״בן״ (ב=2, נ=50, בסך הכול 52).