[ז]

הימוס, גירסאות שונות יש בתיבה זו במנח״י מכת״י מיומם, מחמס, מיימס, מייס, חימום, ובערוך ע׳ מיימוס כ׳ ס״א קמיע היא צריכה כלומר רפואה מלשון מחי ומסי, ובלקח טוב, אמרה שרה יודעת אני מהיכן היא מכתי לא מפני כשפים ולא מפני קמיע שאני צריכה אלא הנה נא עצרני ה׳ מלדת, וכ״ה בילק״ש כאן.

ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה׳ מלדת, אמרה ידעת אנא מהיכן היה מכתי, לא כשם שהיו אומרים לי קמיע היא צריכה, הומוס היא צריכה, אלא הנה נא עצרני ה׳ מלדת. (בראשית רבה מ״ה)

[ח]

תנחומא וירא יד. ובפס״ר פמ״ב בסגנון אחר אתה מוצא שרה הונת עצמה ונטלה שכרה שאמרה הנה נא עצרני ה׳ מלדת, אמר הקב״ה הונת את עצמך חייך את אומרת עצרני ה׳ בו בלשון אני פוקדך, מנין, ממה שקראנו בענין זה, וה׳ פקד את שרה, ונראה מלשונו דהכוונה שזכתה לזה שתלה בה הכתוב הפקידה, ולפנינו מבואר דהדרש הוא מלשון עצר עצר, ועי״ז נפקדה גם שרה, ועי׳ לעיל בתורה שלמה פי״א מאמר קז. מילמדנו דשרי עקרה היתה ולא אמרה לו שהיא עקרה אלא עצרני ה׳ מלדת, ובלקוטים (גרינהוט) ח״ו ע: מפרש דזה הוא הכוונה של המדרש דשרה הונת עצמה שלא אמרה שהיא עקרה כי אם עצרני ה׳. וי״ל כפשוטו דס״ל כר״י לעיל מאמר ג. לו ולא לה, ואעפ״כ אמרה עצרני ותלתה החסרון בעצמה בשביל זה זכתה כנ״ל, ועי׳ לקמן מאמר ט.

הנה נא עצרני ה׳ מלדת, בא וראה מי שאינה לחברו הוא נענש תחלה, ושרה הונת את עצמה ונטלה שכרה. אמרה לאברהם הנה נא עצרני ה׳ מלדת, אמר לה הקב״ה הונית את עצמך חייך בלשון שאמרת בו אני פוקדיך, את אמרת עצרני מה כתיב למעלה, כי עצור עצר ה׳ בעד כל רחם וגו׳ (בראשית כ׳:י״ח), אמר הקב״ה אברהם התפלל לפני על אבימלך הרשע ונתמלאתי רחמים עליו, הריני פוקד לאברהם עמו. (תנחומא ישן וירא לב)

[ט]

במדרש הבאור מובא מאמר זה בקצת שינוי, הנה נא עצרני מכאן אמר אבהוא שהאשה מבחנת אם ממנה אם ממנו נמנע הולד, וא״י מקור המאמר, ועי׳ יבמות סה. ובנדרים צא. היא קיימא לה ביורה כחץ, הוא לא קים ליה ביורה כחץ. ועי׳ תוס׳ נדה מג. ד״ה בראויה, ובתורה שלמה לעיל פי״א מאמר קז. ולעיל מאמר ג, ה. ובשכל טוב עצרני מלקלוט זרע.

ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה׳, אמר ר׳ אבהו מכאן שהאשה מבחנת אם ממנה אם ממנו נמנע הולד, אמנו שרה אומרת הנה נא עצרני, לי עצר ולא לך עצר. (מדרש הגדול)

[י]

לקמן מאמר יא, יב. בבאור.

בא נא אל שפחתי, עליה הכתוב אומר תחת שלש רגזה ארץ וגו׳ ושפחה כי תירש גבירתה (משלי ל׳:כ״ג), אלא להודיעך כח אמנו שרה שלא קנאה בשפחתה אלא נתכוונה לשם שמים. (מדרש הגדול)

[יא]

נדרים סד. ד׳ חשובים כמתים כו׳ מי שאין לו בנים, ובמדרש אגדה כאן, כל מי שאין לו בנים קרוי הרוס, ובמדרש הגדול מכאן אמרו כל השרוי בלא בן כאלו ביתו הרוס, ובשכל טוב, בא נא, בבקשה ממך שתבוא עליה, כי אולי אזכה להבנות ממנה, וכן אמרה רחל ואבנה גם אנכי ממנה השפחה יולדת, והגבירה מגדלת, ואז התנוק קרוי על שם הגבירה, ועי׳ רש״י סוטה לד. מבונה לשון אבנה ממנה כלומר מיושבת בפירות ובפי׳ הרד״ק כאן.

אולי אבנה ממנה, תני כל מי שאין לו בן כאלו הוא מת כאלו הוא הרוס כו׳, כאלו הרוס שנא׳ אולי אבנה ממנה ואין בונין אלא ההרוס. (בראשית רבה מ״ה)

[יב]

לעיל בתורה שלמה פי״א מאמר קב. ולמה נקרא שמה יסכה שסכתה ברוח הקודש שנאמר כל אשר תאמר שרה וגו׳, ומובא בלקח טוב כאן, ועי׳ בפרש״י ובמדרה״ג וישמע אברם לקול שרי הדא היא כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ובשכל טוב ברוח הקודש היתה מדברת שלא יבטל מפריה ורביה, ויש מענין זה בדברים רבה ד. ויש ששמע לאשתו ונשתכר זה אברהם מנין שנא׳ ותאמר שרי אל אברם הנה וגו׳ וישמע אברם לקול שרי. ועי׳ לעיל פ״ג מאמר קכד. ובבראשית רבה פע״א רבנן דרומאה בשם ר׳ אלכסנדרי בשם ר״י אמר (איוב טו, ב) החכם יענה דעת רוח זה אברהם שנאמר וישמע אברהם לקול שרי. ובמדרש תהלים פי״ח ושם נסמן. אמרת ה׳ צרופה שצרפו הקב״ה בעשרה נסיונות כו׳ ושנים בשרה בהגר בא נא אל שפחתי. שזה היה נסיון מהקב״ה ששמע לדברי שרה בא נא אל שפחתי, ובאגדת בראשית פנ״א. [אמרה רחל ליעקב] עשה כשם שעשה אברהם זקניך ששמע לשרה כשאמרה לו הנא נא עצרני ה׳ וגו׳ אף אתה הנה אמתי בלהה, ואבנה אנכי אין אומר כך אלא גם אנכי כשם שעשתה שרה, ועי׳ לקמן מאמר יג.

וישמע אברם לקול שרי, ר׳ יוסי אומר לקול רוח הקודש שבה היך מד״א (שמואל א ט״ו:א׳) ואתה שמע לקול דברי ה׳. (בראשית רבה מ״ה)

[יג]

עי׳ לקמן לט, י. התחלת המאמר ומאמר זה הוא נגד המאמרים לעיל מאמר יב, ובבאור עיי״ש דמבואר דטוב עשה אברם ששמע לקול שרה, ובזהר ח״ב לב. מעין מאמר הנ״ל הכי שמענא מפומוי דר״ש מלה ובכינא ווי על ההוא זמנא דבגין דשרה אתעכבת כתוב ותאמר שרה אל אברם וגו׳ בא נא אל שפחתי וגו׳ ועל דא קיימא שעתא להגר למירת לשרה גבירתה והוה לה ברא מאברהם כו׳ לבתר אתגזר ועאל בקיימא קדישא עד לא יפוק יצחק לעלמא כו׳ מה עבד קב״ה ארחיק להו לבני ישמעאל מדבקותא דלעילא ויהיב להו חולקא לתתא בארעא קדישא, ועי׳ בפי׳ הרמב״ן כאן.

וישמע אברם לקול שרי, אברהם אבינו כשאמרה לו שרה בא נא אל שפחתי מיד וישמע אברם לקול שרי, לבסוף מה הי׳ לו ישפט ה׳ ביני וביניך (בראשית ט״ו:ה׳), אבל יוסף עמדה לו ושדלתו ולא שמע אליה לבסוף מה היה לו נטל המלכות ונשא בתה. (מדרש הגדול וישב ל״ט, י׳)

וַאֲמַרַת שָׂרַי לְאַבְרָם הָא כְעַן מַנְעַנִי יְיָ מִלְּמֵילַד עוֹל כְּעַן לְוָת אַמְתִּי מָאִם אֶתְבְּנֵי מִנַּהּ וְקַבֵּיל אַבְרָם לְמֵימַר שָׂרָי.

Sarai said to Avram, “See now, Hashem has restrained me from having children; now, come to my handmaid [as] perhaps I will be built-up through her”. Avram hearkened to the word of Sarai.

וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה׳ מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי

וַאֲמַרַת שָׂרַי לְאַבְרָם הָא כְעַן מַנְעַנִי ה׳ מִלְּמֵילַד עוֹל כְּעַן לְוָת אַמְתִי מָא אִם אֶתְבְּנֵי מִנָּהּ וְקַבֵּיל אַבְרָם לְמֵימַר שָׂרָי

עצירת לידה ועצירת רחם

מדוע כאן תרגם ״עֲצָרַנִי ה׳ מִלֶּדֶת״ – ״מַנְעַנִי ה׳ מִלְּמֵילַד״ בלשון מניעה, ואילו ״כִּי עָצֹר עָצַר ה׳ בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ״ (בראשית כ יח) תרגם ״אֲרֵי מֵיחַד אֲחַד ה׳ בְּאַפֵּי כָל פָּתַח וַלְדָּא״, בפועל ״אֲחַד״ שמשמעו סָגַר [כמו ״והדלת סגר אחריו״ (בראשית יט ו) ״וְדַשָּׁא אֲחַד בַּתְרוֹהִי״]?

כי אונקלוס מבחין בין עֲצִירַת פעולה ל״עֲצִירַת״ עצמים. מכיוון שכאן נאמר ״עֲצָרַנִי ה׳ מִלֶּדֶת״ (מִלֶּדֶת = שם פעולה: מללדת), תרגם את עצירת הפעולה כמניעתה וזהו ״מַנְעַנִי ה׳ מִלְּמֵילַד״, כמו ״ויחדלו לִבְנֹת העיר״ (בראשית יא ח) ״וְאִתְמְנַעוּ מִלְּמִבְנֵי קַרְתָּא״ ועיין עוד שם. אבל ״עצירת״ הרחם היא סגירתו וחסימתו, לכן תרגם ״כי עָצֹר עָצַר ה׳ בעד כל רחם״ – ״אֲרֵי מֵיחַד אֲחַד ה׳ בְּאַפֵּי כָל פָּתַח וַלְדָּא״. מאותו הטעם תרגם גם ״ועצר את השמים״ (דברים יא ז) כסגירתם; ״וְיֵיחוֹד יָת שְׁמַיָּא״.⁠

על פי ״עוטה אור״, עמ׳ 3. אבל ״וַתֵּעָצַר המגפה״ (במדבר יז יג) ״וְאִתְכְּלִי מוֹתָנָא״ בפועל ״כלה״, לציין שהמגיפה באה לידי גמר. באופן אחר השיב הרה״ג אביגדר נבנצל: אצל שרה שכלל לא התעברה תרגם בלשון מניעה. אבל בבית אבימלך שהתעברו ולא יכלו ללדת – תרגם כסגירה.

בכך מובנת היטב דרשת חז״ל המשווה עצירת גשמים לעצירת הרחם:

דאמר ריש לקיש משום בר קפרא: נאמרה עצירה בגשמים ״ועצר את השמים״ ונאמרה עצירה באשה ״כי עצר עצר ה׳ בעד כל רחם״ (תענית ח ע״א)

והקשו, מדוע ל״עצירה באשה״ לא הזכיר ריש לקיש את פסוקנו ״הנה נא עצרני ה׳ מלדת״ הקודם לפסוק ״כי עצר עצר ה׳⁠ ⁠״? ואולם על פי תרגום אונקלוס מיושב היטב: ריש לקיש השווה דווקא את שני הפסוקים המדברים על ״עצירת״ רֶחם ושמים כי שניהם שמות עצם ועצירתם היא סגירתם. כנגד זאת ״עצרני ה׳ מלדת״ מדבר על עצירת פעולה ותרגומו בלשון מניעה, ואינו דומה לשניים האחרים.

אולי אבנה ממנה –

מיכן אמרו כל מי שאין לו בנים נקרא הרוס. ב״ר פמ״ה אות ב׳, ילקוט רמז ע״ט, ורש״י עה״ת, ולק״ט ושם סיים אולי אבנה ממנה ואין בונין אלא את ההרוס ע״ש, וכן כתיב כי אני ה׳ בניתי את הנהרסות (יחזקאל ל״ו:ל״ו).

מכאן אמרו כל מי שאין לו בנים קרוי הרוס.

אבנה – לימד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס.

ממנה – בזכות שאכניס צרתי לביתי.

לקול שרי – לרוח הקו׳ שבה.

אולי אבנה ממנה למד על מי שאין לו בנים כאלו הוא הרוס.

ממנה בזכות שאכניס צרתי לביתי.

וישמע אברם לקול שרי לרוח הקודש שבה.

אולי אבנה ממנה – מלמד שהיתה מצפה לבנים ותימא לי והרי היתה בת ע״ה שנה ואמרו כל שאינה יולדת עד ן׳ שוב אינה יולדת ונ״ל לפי הפשט אולי אבנה לשון בנים כלומר בנה יקרא על שמי כמה דאשכחן ברחל כי יהבה שפחתה ליעקב שאמרה דנני אלהים ויתן לי בן אלמא לבן שפחתה קראה רחל בן דכתיב ויתן לי בן.

אולי אבנה ממנה – שמתוך שמגדלת בניה נכנסת בתוכה תאוה יתירה ויהיו לה בנים.

לקול שרי לרוח הקדש שבה. קשה מנא לו. י״ל דנפקא ליה מדכתיב לקול שהוא לשון רוח הקדש כד״א משה ידבר והאלהים יעננו בקול:

בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי. ופי׳ ממנה בסבתה כלומר שבסבתה אזכה גם אנכי בבניין בנים לא ממנה כמשמעה דהיאך תהיה היא בנוייה מבני צרתה:

לקול שרי לרוח הקדש שבה. בב״ר אמרו הה״ד ועתה שמע לקול דבר ה׳ ויהיה פירוש לקול שרי לקול הבא לשרי כי שרי אחת מז׳ נביאות היתה כדאיתא בפרק קמא דמגילה לא לקול היוצא משרה דא״כ וישמע אברם לשרי מיבעי ליה:

בזכות שאכניס צרתי. פירוש שאני עושה זה כדי לקיים תולדות, ומכניס צרתי לביתי, אולי אבנה גם אנכי בזכות זה שיהיו לי בנים גם כן, אחר שהשם יתברך יראה שכל כך אני מתאוה להעמיד תולדות מאברהם:

לקול רוח הקדש שבה. דאם לא כן ״לקול״ למה לי, אלא ״לקול״ רוצה לומר שלא שמע רק לרוח הקדש שבה, וברוח הקדש שייך ״קול״, כדכתיב (דברים ד, יב) ״קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול״, לכך כתיב ״לקול שרה״:

בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי. ר״ל וכי אם הגר תלד תהא היא בנוי׳ ומתרץ דממנה פי׳ בסבתה:

לרוח הקודש שבה. הוכחתו מדכתיב לקול שרי היה לו לכתוב לשרי אלא ה״פ לקול הבא לשרי דהיינו רוח הקודש:

Because of the merit of admitting my rival into my home. I.e., [Rashi is answering the question:] If Hagar gives birth, does this make Sarah built-up? Rashi answers: "Through her" means, "As a result of [what I do for] her."

To the prophecy that was within her. Rashi knows this because it is written, "To the voice of Sarai," rather than just, "To Sarai." Thus it means [that Avraham listened] to the voice that came to Sarai, i.e., her prophecy.

לקול שרי לקול רה״ק וכו׳ דאל״כ הול״ל בקול שרי בבי״ת דהכי אורחיה דקרא בכל שמיעת קול שאינו ל׳ שמיעת אוזן אלא ל׳ קבלת דברים ליכתב בבי״ת כמו עקב אשר שמע אברהם בקולי. ועתה בני שמע בקולי אם שמע תשמעו בקולי לשמוע בקולו וכן רבים. ומאי שנא הכא דכתיב בלמ״ד א״ו ה״ק וישמע אברם בשביל קול שרי דהיינו רה״ק שבה:

רש״י

אולי אבנה ממנה. לימד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס (בראשית רבה מ״ה:ב׳):

ביאור

לא כתוב בפסוק ׳אֶבְנֶה ממנה׳, כלומר שעל ידה אני אמשיך את השושלת של אברהם, אלא ״אִבָּנֶה״ – אבנה אני את עצמי. מכאן שהבאת ילדים, בנוסף לבנין העתיד, היא הגשמת הייעוד של כל אשה.

רש״י

אבנה ממנה. בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי:

ביאור

יכולים היינו להבין, שכוונת שרה הייתה לאפשר לאברהם להוליד בן ולהחשיבו כבנה. אין הדבר כן אומר רש״י: שרה הכניסה את צרתה לביתה, כדי שהיא עצמה תזכה להוליד בן. הוא לומד זאת מהמילה ״אִבָּנה״ – שרה התכוונה לבנות גם את עצמה. אברהם יכול לבנות את עתידו על ידי בן מהגר, אך שרה אינה יכולה להשתקם על ידי בן צרתה.

עיון

לפי רש״י, לשרה לא הייתה שום כוונה, שישמעאל יהיה היורש של אברהם; היא מסרה את הגר, כדי שהיא עצמה תלד. אם כן, היא עשתה זאת ממניעים אנוכיים, ומדוע תזכה לשכר? נציע שני הסברים:

1. יש שני הבטים במעשה האדם: פעולה המתבצעת מתוך שיקולים רציונאלים, ודחיפה הנובעת מכח א-לוהי עליון. ברובד ההכרתי הנגלה, שרה החליטה לוותר כדי שאברהם יזכה לזרע, ועל-כן יש לקרוא את הפסוק ככתיבתו – ״אולי אֶבְנֶה״. אולם, קורא הדורות מראש גזר שמעשה נדיב זה יזכה את שרה בבן, וממילא צריך לקרא את המילה ״אִבָּנֶה״. היא אמרה ״אֶבְנֶה״, אך השכינה אומרת ״אִבָּנֶה״.

2. שרה הבינה ברוח הנבואה שבה, שגם ישמעאל צריך לבוא לעולם. ורק כאשר ייוולד, עם ישראל יווצר. כל אדם אנוכי היה מורד בנבואה זו. שרה קבלה את הדין; וכדי לאפשר להיסטוריה להמשיך ולהתקדם, מסרה את שפחתה לאברהם. רש״י זה מלמדנו שעם ישראל קם לטובת האנושות כולה, ואינו יכול להופיע אם אינו מקבל עליו את התפקיד להשפיע על העולם.

רש״י

לקול שרי. לרוח הקודש שבה (בראשית רבה מ״ה:ב׳):

ביאור

יכולים היינו לחשוב, שאברהם היה מעוניין להתחתן עם אישה אחרת כדי להוליד בן, אך הוא לא רצה לגרום צער לאשתו. וכששרה עצמה הציעה לו את הגר, לא היסס כלל. אין הדבר כן אומר רש״י. אברהם התחתן עם הגר, בגלל שכך ציוה אותו ד׳, דרך רוח הקודש של שרה. רש״י לומד זאת מהמילה ״קול״ המיותרת, כי אפשר היה לכתוב ׳וישמע אברם לשרי׳. ה״קול״ כאן הוא הביטוי לתוכן הפנימי הבוקע מתוך האדם, לרוח הנבואה שבו.

אולי אבנה ממנה. לימד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס. כעין זה ברש״י לקמן ל״ג:ט״ו, ״ומדרש אגדה ובניהם בנאיהם זכר כנגד נקבה״.